עמ"נ 58302-03-15 פ' מ' , מ' מ' נ' רשות האוכלוסין וההגירה– משרד הפנים באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), מיכל שלם

ערעור מנהלי על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "בית הדין לעררים" או "בית הדין") שדחה ערר על החלטת ראש דסק מרכז במחלקת אשרות זרים של המשיבה (להלן: "ראש הדסק") מיום 11.2.14 שלא להעביר את עניינם של המערערים אל הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (להלן: "הוועדה הבינמשרדית" או "הוועדה").

הרקע לערעור

1. המערערים הם בעל ואישה שמוצאם מגאנה. המערער, יליד 1957, כומר בכנסייה בתל-אביב, נכנס לישראל לטענתו בשנת 1985 באשרת כניסה מסוג א/2, אשר תוקפה פג ביום 31.12.93. המערערת, ילידת 1959, הגיעה לטענתה לישראל בשנת 1987 באשרת כניסה מסוג ב/2, ומאז שוהה בישראל שלא כדין. בשנת 2004 נעצרה המערערת בגין שהייה שלא כדין, ומאז ועד היום, במשך תקופה של כעשר שנים, התנהלו בעניינם של שני המערערים הליכים מנהליים ומשפטיים שונים במסגרתם הם ביקשו כי תינתן להם אשרת שהייה בישראל.

    

2. בקצרת האומר, בקשת המערערים להסדרת מעמדם במשך השנים נשענה בעיקרה על מצבו הרפואי של המערער. לטענתם, מצבו של המערער החל להתדרדר בשנת 2003, עת סבל מכאב גב, אובחן כסובל מפריצת דיסק ונותח בגבו – ניתוח אשר נכשל והביא להתדרדרות נוספת במצבו. בשל הבעיה האורתופדית החמורה ממנה סובל המערער, הוא נדרש לבצע ניתוח בגב. ברם, הוא סבל מבעיות רפואיות נוספות בגינן נזקק למעקב וטיפול (בין היתר – יתר לחץ דם ופגיעה בשריר הלב), ומצבו הרפואי לא אפשר לו לבצע את הניתוח, והוא אף אינו מאפשר לו לעבור ניתוח זה כיום.

    

3. טענה זו של המערער גובתה במסמכים שונים שהוצגו על ידו. רוב המסמכים נכתבו על ידי ד"ר ליברזון (כירורג-אורתופד) שטיפל במערער (מסמכים מיום 5.4.12, 26.7.12, 12.9.13), בחלקם אף צוין כי אם יישלח המערער לארצו, ומשכך לא יקבל את הטיפול המבוקש, הוא עשוי להגיע למצב של נכות או אף לשיתוק. גם במסמך מיום 11.1.11, שנכתב על ידי ד"ר רז מיכל מ"רופאים לזכויות אדם", נאמר כי מצבו הרפואי של המערער חושף אותו לסכנה משמעותית לבריאותו ב"מדינת האם" עד לרמה של מוות. המערער גם אושפז מספר פעמים בעקבות בעיותיו הרפואיות.

    

   1. בעבר, ביקשו המערערים להסדיר את מעמדם בהסתמך על הוראות נוהל מס' 5.2.0038 של המשיבה ("נוהל הטיפול בבקשה לעיכוב הרחבה/מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים"). בקשתם נדחתה והם ניהלו מספר הליכים בעניין. כך, עד אשר הוגשה על ידם העתירה האחרונה, אשר רלוונטית לענייננו, ונדונה במסגרת עת"מ 41192-02-13, בבית משפט זה. בפסק הדין שניתן בעתירה ההיא ביום 3.10.13, הוחלט כי יש לאפשר לעותרים להגיש למשיבה בקשה מנומקת, המבוססת על טעמים הומניטריים מיוחדים. בהתאם לפסק הדין האמור, פנו המערערים ביום 31.10.13 למשיבה בבקשה לעכב את הליך הרחקתם מישראל, לצורך המשך הטיפולים הרפואיים אותם מתעתד המערער לעבור, וזאת מטעמים הומניטריים.

       

   2. בקשת המערערים נדחתה ביום 11.2.14, על ידי ראש הדסק, מכיוון שלא נמצאו בה טעמים הומניטריים מיוחדים. בהחלטה צוין כי המערערים לא הגישו חומר רפואי מעודכן מעבר למסמכים הרפואיים שהוגשו בהליכים קודמים וחוות הדעת הרפואית מיום 12.9.13, ושהשניים שוהים שלא כדין בישראל במשך שנים רבות. ביום 26.2.14 הגישו המערערים ערר פנימי אצל המשיבה לפני ראש הדסק, במסגרתו נטען כי חוות דעת רפואית מיום 12.9.13 עדכנית דיה, ושהשהייה שלא כדין כשלעצמה אינה מבססת עילה לדחיית בקשתם. ביום 18.3.14 נדחה הערר הפנימי על ידי ראש הדסק. ביום 22.4.14 הגישו המערערים השגה לוועדת ההשגה לזרים (מרחב ירושלים), אך בשל הקמת בית הדין לעררים מספר חודשים לאחר מכן, הועבר עניינם לדיון בפני בית הדין לעררים. בהחלטתו מיום 11.12.14 קבע בית הדין מועד לדיון בערר, במעמד הצדדים, כאשר במסגרת ההחלטה גם קבע כי המערערים רשאים להגיש את תגובתם לכתב התשובה שהוגש על ידי המשיבה. המערערים בחרו שלא להגיש תגובה בכתב לתשובת המשיבה. לפי הנטען, בא-כוחם העדיף להשמיע את תגובתו לתשובת המשיבה בעל-פה בדיון. ברם, ב"כ המערערים נאלץ לבקש את דחיית המועד מפאת מחלה, וזו נתקבלה. בהחלטה מיום 4.2.15 קבע בית הדין כי בשל הצורך להגיע להכרעה סופית ומהירה בהליך, ניתן להכריע בערר על סמך הטענות והראיות שהוגשו בכתב, ללא שיקבע מועד חדש לדיון בערר. בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו, שהגישו המערערים, ביום 9.2.15, נדחתה.