עמ"נ 34687-12-15 דולגוב ואח' נ' משרד הפנים/מינהל האוכלוסין

לפניי ערעור על פסק דינו בית הדין לעררים (כב' הדיינת שרה בן שאול וייס) בערר (י-ם) 2078/14 (מיום 1.9.2015), במסגרתו – דחה בית הדין את עררם של המערערים על החלטת המשיב שלא להאריך את אישור השהיה של המערער, ושלא להכניס את המערערים ל"הליך המדורג", בשל מסקנתו שלא מדובר בקשר נישואים זוגי כן.

רקע רלבנטי

המערערת היא אזרחית ישראלית ילידת 1947, שעלתה מרוסיה בשנת 1991. המערער הוא אזרח בולגריה יליד 1953. המערער שהה בעבר בישראל באשרה, אשר פקעה בשנת 2005. על אף שהאשרה פקעה המשיך המערער לשהות בישראל ללא אשרה. ביום 16.9.2009 הגישו המערערים בקשה להסדרת מעמדו של המערער בישראל בטענה שהמערערים הם "ידועים בציבור" ומקיימים חיים משותפים. ביום 20.5.2010 נערך למערערים ראיון (ראשון) לבחינת כנות הקשר. לאחר הראיון החליט המשיב (ביום 9.6.2010) שלא לאשר את הבקשה והורה למערער לעזוב את ישראל תוך 45 יום.

המערער יצא מהארץ חזרה לבולגריה ביום 29.4.2011. זמן קצר לאחר מכן, ביום 10.5.2011, התחתנו המערערים בבולגריה. לאחר חתונתם של המערערים, הגישה המערערת (ביום 31.10.2011) בקשה חדשה למתן מעמד למערער בישראל. זאת – בהתאם לנוהל 5.2.0008 "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי". לאחר שהמערערת השלימה מסמכים אשר נתבקשה להשלימם, החליט המשיב ביום 25.7.2012 לאשר את כניסת המערער לארץ, כפוף להפקדת ערבות של 30,000 ש"ח. בעקבות החלטה זו המערער נכנס לישראל (ביום 29.11.2012) באשרה מסוג ב/1.

החלטת המשיב

ביום 2.5.2013 נערך למערערים ראיון (שני) בידי המשיב, לשם בחינת כנות הקשר ביניהם. לאחר ראיון זה החליט המשיב שלא לתת החלטה סופית בבקשה להסדרת המעמד, והאריך למערער את אשרת השהייה כפוף להארכת הערבות. בהמשך נערך למערערים ראיון נוסף (שלישי) במטרה לבחון את הקשר (ביום 9.1.2014). לאחר ראיון זה (שלישי במספר כאמור), החליט המשיב (ביום 18.5.2014) לדחות את בקשת המערערים למתן מעמד בישראל למערער, נוכח התרשמותו כי "לא מדובר בקשר זוגי, אלא בקשר לצורך מתן מעמד בישראל המבוסס על אינטרס". בהחלטה מתייחס המשיב לסממנים שונים ולפערים בתשובות בין המערערים אשר הובילו אותו למסקנתו: אמירת המערערת בראיון השלישי כי אינה יודעת את מקום עבודת של המערער; היעדר חשבון בנק משותף; היעדר בילויים משותפים והרגלי אכילה שונים; העובדה שבני משפחתו של המערער לא התגוררו בדירה בה מתגוררים בני הזוג בעת ביקורם בישראל; וכן מסקנתו שלפיה כאשר המערערת שברה את רגלה – היא לא התקשרה למערער – אלא לחברתה – לשם פינוי לבית החולים.

הערר (הפנימי)

המערערים הגישו ערר "פנימי" על החלטה זו. במסגרת ערר זה הציגו הסברים לסממנים השונים שעליהם ביסס המשיב את החלטתו. לערר זה צורפו גם מכתבים מצד מכרים של המערערים שמעידים על הקשר ביניהם ואשר לא עמדו לפני המשיב בעת מתן החלטתו הראשונה.

המשיב דחה את הערר הפנימי בהחלטתו מיום 19.8.2014. בהחלטתו זו ציין המשיב, שיש לקחת בחשבון בעת בחינת הבקשה גם את העובדה שהמערער שהה בישראל בעבר שלא כדין ושגרושתו של המערער קיבלה מעמד בישראל. עוד צוין, שמכך שהמערערים התגוררו בנפרד לאורך תקופה לא מבוטלת ממשך הקשר הנטען ביניהם, ומכך שהם אינם מנהלים חשבון בנק משותף – עולה שאין מדובר בקיום משק בית משותף כנדרש על פי הנוהל. המשיב ציין, שאין בקיום חשבון בנק נפרד משום שיקול מכריע, אך בהתחשב במכלול הנסיבות המערערים אינם עומדים בדרישות הנוהל. בהתאם להחלטה זו היה על המשיב לעזוב את ישראל תוך 14 יום.

הערר לבית הדין לעררים