עמ"נ 18654-02-15 על.א., ס. קומרי א.. יוסף גוילי

בפניי ערעור על החלטת בית הדין לעררים בירושלים (כב' הדיינת שרה בן שאול ויס), מיום 28.12.14, בערר (י-ם) 1688-14. בהחלטה נדחה ערר על החלטת סגנית שר הפנים, שלא ליתן למערערת 2 אשרת עבודה בענף הסיעוד כמטפלת אצל המערערת 1, בהתאם לנוהל 5.3.0006 – נוהל הוועדה המייעצת לשר להארכת רישיונות ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים מיוחדים, שעודכן ביום 12.1.14 (להלן – הנוהל).

רקע

1. המערערת 1, היא אזרחית ישראל, בת 83, וחולה סיעודית, אשר עברה אירוע מוחי ומרותקת למיטתה. היא נשואה ומתגוררת עם בעלה, מר א., בן 85, שגם הוא חולה סיעודי. הביטוח הלאומי קבע (ביום 14.3.13) כי המערערת 1 בעלת זכאות רמה ו', שכן היא תלויה לחלוטין באחר, לביצוע כל פעולות היום יום. כן קבע הביטוח הלאומי, כי המערערת 1 היא סיעודית 168%, וזכאית להעסקת עובדת זרה 18 שעות בשבוע (מכסת השעות המקסימלית האפשרית). בגין זאת זכאית המערערת 1 לקצבת סיעוד של 2,000 ₪, שמשמשת לתשלום לעובדת מטפלת, כחלק ממשכורתה החודשית. את הפרש שכרה של המטפלת (כ-2,500 ₪), בגין עבודה בשעות נוספות, משלמת המערערת 1 מכספה שלה ובעזרת משפחתה. המערערת 1 החזיקה היתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד, בתוקף עד ליום 28.2.15, שהוארך עד ליום 31.1.17. לטענת המערערת 1 היא חוותה קשיים רבים במציאת מטפלת מתאימה, עד אשר נמצאה לה המערערת 2.

2. המערערת 2 היא עובדת זרה מנפאל שהגיעה לישראל ביום 28.12.06 לצורך עבודה בתחום הסיעוד, וזאת באשרת עבודה ב/1. במשך שהותה בארץ עבדה המערערת 2 אצל מספר מעסיקים בעלי היתר להעסיקה. בדצמבר 2013 החלה המערערת 2 לעבוד אצל המערערת 1. לאחר תקופת ניסיון, החליטה משפחת המערערת 1 כי הם מעוניינים בהמשך העסקת המערערת 2 וברישום הדבר במשרד הפנים. ביום 19.2.14 (לאחר עדכון הנוהל) פנתה המערערת 1 באמצעות כלתה, גב' ד. א., למשיב בבקשה ליתן למערערת 2 אישור חריג לטפל במערערת 1, בצירוף המסמכים הנדרשים וחוות דעת סוציאלית מהאגף לשירותים חברתיים בעיר מגוריה של המערערת 1 (גבעת שמואל) (להלן – הבקשה). בחוות הדעת התבקש המשיב "...לגלות רגישות וגמישות לאור היות גב' א. חולה מאוד..." ולאשר את המשך שהות המערערת 2 בארץ, על מנת שתוכל לטפל במערערת 1 (נספח ו' לערעור). עם הגשת הבקשה החל המוסד לביטוח לאומי לשלם את קצבת הסיעוד, ששימשה כחלק ממשכורת המערערת 2. ביום 27.4.14 קיבלה המערערת 1 הודעה מאת יו"ר הוועדה ההומניטארית המייעצת ברשות ההגירה, על החלטת סגנית שר הפנים לאמץ את המלצות הוועדה ולדחות את הבקשה להארכת רישיון העבודה של המערערת 2 (התאריך הנקוב בהודעה הוא 23.3.14). בהודעה נכתב כי הבקשה נדחתה מן הטעם שהיא אינה עומדת בקריטריונים לאישורה, כקבוע בנוהל (להלן – החלטת סגנית השר). נוכח החלטה זו הפסיק הביטוח הלאומי לשלם למערערת 1 את קצבת הסיעוד. המערערות הגישו עתירה מינהלית, בצירוף בקשה למתן סעד זמני, לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב. עם הקמת בית הדין לעררים, הועבר העניין לדיון בבית הדין לעררים בתל אביב, ומשם הועבר לבית הדין לעררים בירושלים, בשל חוסר סמכות מקומית. ביום 28.12.14 דחה בית הדין את הערר, בקובעו כי לא נמצאה לו עילה להתערב בהחלטת סגנית השר, הגם שהפסקת עבודת המערערת 2 יקשה על המערערת 1 ועל בני ביתה המסורים (להלן – החלטת בית הדין).

3. על החלטה זו של בית הדין הגישו המערערות לבית משפט זה בקשת רשות ערעור, ולצדה בקשה למתן צו ביניים האוסר על הרחקת המערערת 2 או נקיטת הליכי אכיפה נגדה. הואיל ולמערערות זכות מוקנה להגשת ערעור על החלטת בית הדין, הוריתי (ביום 10.2.15) על העברת התיק למסלול של ערעור מינהלי והוצאתי מלפניי צו ארעי כמבוקש. נוכח שביתת הפרקליטים, לא הוגשו עיקרי טיעון מטעם המשיב עובר לדיון שנערך ביום 21.5.15. משכך, במהלך הדיון, קבעתי מועד נוסף לדיון לאחר שהמשיב יגיש עיקרי טיעון מטעמו בצירוף תצהיר, בגדרם יציג את הנתונים הרלוונטיים לעניין וגם ישיב לשאלות שבית המשפט העלה.

   טענות המערערות

4. המערערות טענו כי שגה בית הדין, וכי לא ניתן לראות בהחלטתה של סגנית השר כהחלטה מנומקת בכתב, שניתנה על ידי השר או על ידי מי שהוסמך לכך על ידו. זאת שכן מדובר בהחלטה שדחתה על הסף את בקשת המערערות מטעמים טכניים בלבד. המערערות טענו עוד, כי היה מקום להעביר את הבקשה לדיון בהליך מהיר בפני כל חברי הוועדה ההומניטארית, ולא לדחותה על הסף. לשיטת המערערות, בית הדין שגה עת נימק עבור המשיב את החלטת הוועדה וקבע כי הפסקת עבודתה של המערערת 2 לא תביא לפגיעה קשה במערערת 1 (לעניין זה הפנו המערערות לחוות הדעת של האגף לשירותים חברתיים מיום 31.7.14, אליה התייחס בית הדין; נספח י"ד לערעור). לדברי המערערות, טיב הקשר ביניהן ואיכותו של הקשר חזקים ביותר, והפסקתו תגרום נזק רב למערערת 1. המערערות טענו גם, כי שגה בית הדין כאשר לא דן בטענותיהן המקדמיות. בדיון שנערך ביום 21.5.15, תיארה בפניי כלתה של המערערת 1 (גב' ד. א.) את מצבם הקשה של חמותה ובעלה, את הקושי במציאת מטפלת שיש לה היכולות להתמודד עם הטיפול בשניים, כמו גם את הקשיים של בני משפחת המערערת 1, הנושאים לבדם במלוא תשלום המשכורת למערערת 2. עוד טענה, כי ביתה של המערערת 2 בנפאל נהרס.

5. בדיון ההמשך, שנערך ביום 19.7.15, טענה גב' ד. א., כי ניצלה את החודשים שבין הדיונים כדי לבדוק עם תאגידים שונים, האם הם יכולים לשלוח עובד חלופי שיטפל במערערת 1. לטענתה, התאגידים כולם ענו לה בשלילה, או לא ענו לה כלל. גב' ד. א. הגישה לבית המשפט תיעוד של השיחות אותם ביצעה. המשיב התנגד לכך. אולם התרתי זאת, תוך ציון כי עת ייבחן תוכנו וייקבע משקלו של התיעוד, ייתן בית המשפט דעתו להערות ב"כ המשיב.

6. בא-כוח המערערות חזר והעלה בדיון את הטענה (אותה טען גם בפני בית הדין), לפיה הנוהל המעודכן כלל לא צריך לחול בעניין המערערות. זאת משום שהקריטריון הקובע דחייה של בקשה להארכת השהייה של עובד זר המצוי בארץ למעלה משבע שנים, נוסף רק במסגרת עדכון הנוהל (בינואר 2014). לשיטתו, נוכח מועד תחילת העבודה של המערערת 2 אצל המערערת 1, (בדצמבר 2013), אין להחיל קריטריון זה על הבקשה להארכת היתר השהייה (שהוגשה בפברואר 2014).

   טענות המשיב

7. בדיון טענה נציגת המשיב, גב' שריי גבאי, עו"ד, המשמשת כיועצת המשפטית של הוועדה המייעצת, כי ישנם אלפים רבים המבקשים כי תינתן אשרה למטפלים בהם, ומצבם של רבים מהם אף קשה מזה של המערערת 1. כן טענה, כי רבים פונים לוועדה ההומניטארית באמרם כי אין הם מוצאים מטפלים חלופיים. הפתרון אותו הציעה הוא, פנייה ללשכות הפרטיות המורשות, להן יש מכסה נרחבת של עובדים זרים חוקיים. עוד צוין בדיון, כי נבחנה הטענה שהמערערת 2 אינה יכולה לשוב לביתה, אולם בדיקה עם הקונסוליה העלתה כי אין כל מניעה שתחזור לנפאל. בעיקרי הטיעון מטעם המשיב צוין, כי המערערת 2 שוהה בארץ מזה תשע שנים, כאשר התקופה המירבית של 63 חודשים, המותרת לעובד זר לשהות בארץ על-פי דין, הסתיימה לפני מספר שנים. נטען כי המערערת 1 החלה בהעסקת המערערת 2 בטרם ביקשה הארכת רישיון שהייה, ולמעשה עשתה דין לעצמה והציבה עובדה מוגמרת בכך שהמשיכה בהעסקתה. בנוסף, טען המשיב, כי העסקת המערערת 2 בטיפול בבעלה של המערערת 1, נוגד את נוהל הטיפול בבקשה לקבלת היתר חדש או הארכת היתר העסקת עובד בתחום הסיעוד. כמו כן טען, כי המערערת 2 עבדה אצל שבעה מעסיקים שונים בזמן שהייתה בארץ, ואצל כל אחד שהתה לא יותר ממספר חודשים או מספר שבועות. למעשה, הוסיף, מאז 28.3.11 המערערת 2 שוהה בארץ ללא מעסיק חוקי. בנוסף, נטען, כי בקשה להארכת שהות המערערת 2 בארץ כבר הוגשה לוועדה הומניטארית על ידי מעסיקתה בעבר – גב' נוגרהיאן שרה, בשנת 2011. אלא, שהבקשה בוטלה לאחר שנתיים מעת הגשתה, על ידי המערערת 2, כאשר בירור העלה כי זו סיימה את העסקתה אצל מגישת הבקשה עוד בשנת 2011. לאור האמור, כך המשיב, יש לדחות את הערעור על הסף בגין אי ניקיון כפיים.