עמ"מ 1570/15 התביעה הצבאית נ' מחמד ג'מיל סעדי אבו מאריה

המשיב נעצר במהלך אירוע במסגרתו נתבקשו להזדהות מספר תושבי האזור, שנסעו ברכב ונעצרו לבדיקה ביטחונית. בעוד חבריו של העורר שעו להוראה זו, הוא סירב לה. על רקע זה, נתבקש לצאת מהרכב. בשלב זה, על פי הנטען בכתב האישום, המשיב החל לצעוק ולקלל את השוטרים ואף סירב להוראתם לצעוד אחורה. שוטר שביקש להרחיק את המשיב מן המקום ננגח על ידו בראשו. המשיב המשיך להתפרע ולקלל עד אשר נאזק על ידי השוטרים. במהלך אזיקתו, צעק המשיב לעבר השוטרים ואיים עליהם כי אם יורידו את האזיקים הוא ייפגע בהם.

על רקע זה, הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת חייל, איומים ועלבונות.

התביעה הצבאית ביקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

ביהמ"ש קמא דחה את הבקשה האמורה לאחר שהתרשם כי השוטר נפגע קלות בלבד, שכן הסית את ראשו. עוד ציין ביהמ"ש כי לחובותו של המשיב עבר פלילי, אך זה התיישן (עבירה משנת 2007). ביהמ"ש הפנה לדברי השוטרים כי ככל הנראה המשיב היה תחת השפעת אלכוהול.

על רקע האמור, קבע ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה ואף עילת מסוכנות. עם זאת, סבר ביהמ"ש כי ניתן להורות על שחרור המשיב בחלופת מעצר, לנוכח גילו הצעיר ועברו הקל.

התביעה הצבאית אינה משלימה עם החלטה זו של ביהמ"ש קמא. לטעמה, התנהגותו של המשיב, שסירב בתוקף להזדהות בפני איש מרות ואף תקף אותו, קילל ואיים, גם כאשר השוטרים ביקשו ממנו לעצור, מלמדת על מסוכנות אשר אינה ניתנה לאיון בחלופת מעצר. עוד טענה התביעה כי, בניגוד להחלטת ביהמ"ש קמא, יש לקבוע שעברו של המשיב מחזק מאוד את קיומה של עילת מסוכנות. בעניין זה הפנתה התביעה להרשעתו של המשיב בשנת 2007, בקשירת קשר לגרימת מוות בכוונה, לאחר שגייס מחבל מתאבד לביצוע פיגוע תופת. בנוסף, טענה התביעה כי המשיב הורשע פעם נוספת בשנת 2011, כשיצא מן האזור ללא היתר. דעת התביעה הינה כי בנסיבות אלה לא ניתן היה לקבוע שהמדובר בעבר לא מכביד.

על רקע כלל האמור ועל רקע הצורך להגן על אנשי כוחות הביטחון הפועלים באזור, ביקשה התביעה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

מנגד, טענו הסנגורים כי המשיב כלל לא הבין ששוטרים הם המבקשים ממנו להזדהות, שכן אלה לא היו לבושים במדים ואף עטו כיסוי ראש על פניהם. הסנגורים אף הפנו לנסיבותיו האישיות של המשיב, אשר מצבו הכלכלי קשה והוא מפרנס את אביו המשותק, בעוד אימו נפטרה לפני שנים מספר.

במישור הראייתי דומה כי אין אחיזה לטענות הסנגוריה.

שוטרי משמר הגבול, שהיו מעורבים באירוע, מציינים כי עצרו את הרכב במהלך פעילות משטרתית סדורה, תוך שהם מזדהים כשוטרים ואף מציגים תעודת שוטר.

בעיניי, קיימת מסוכנות ברורה בהתנהגות המשיב, אשר היה נכון לפגוע בשוטר המהווה סמל שלטוני מובהק. קבענו לא אחת כי:

"מי שנכון להתעמת עם חיילי צה"ל הפועלים לאכיפת הסדר והביטחון ללא כל סיבה מוצדקת הנראית לעין, מהווה פוטנציאל לסיכון לשלום הציבור. כאשר לסירוב להישמע לדרישות החיילים מתלווה אלימות פיזית בלתי מבוטלת בדמות מכות אגרוף ונשיכה, לא ניתן יהא לשלול את פוטנציאל הסיכון בדרך של הפקדה כספית." (ע"מ 2460/05 תוב"ץ נ' ג'ית)

באופן דומה בענייננו, כאשר המשיב התנגד נמרצות למעצרו ואף נגח בראשו של שוטר. בעניין זה, אין כל משמעות למידת הנזק שנגרם, מאחר שהמשיב מצידו עשה את כל הדרוש על מנת להשלים את הפגיעה.

מסוכנות המשיב אף מועצמת לנוכח העובדה כי זו הפעם השלישית שהוא עומד לדין.

בנסיבות אלה, כאשר המשיב לא רק התנגד להזדהות, אלא אף תקף את השוטר באופן חמור למדי, הגעתי למסקנה כי אין בתנאי השחרור שנקבעו חלופה הולמת למעצר.

לאור זאת, הנני מקבל את ערר התביעה הצבאית ומורה על מעצר המשיב עד לתום ההליכים.

מובן כי לאור מהות העניין יש מקום להחיש את שמיעת התיק.