עמ"י 36925-10-15

לפניי ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט גבאי ריכטר), מיום 18.10.15, בתיק מ"י 45323-09-15, בגדרה הורה להאריך את מעצרם של העוררים בחמישה ימים נוספים. בבקשתם עותרים העוררים להורות על שחרורם ממעצר, בנימוק כי מעצרם הוארך מעל לשלושים יום, ללא אישור היועץ המשפטי לממשלה, כנדרש בסעיף 17(ב) לחוק המעצרים.

רקע עובדתי

1. כעולה מעיון בהודעת הערר, ביום 15.9.15 נעצרו העוררים, שהינם ישראלים, תושבי הכפר עקב, על ידי הרשות הפלשתינאית (להלן: "הרשות") בחשד למעורבות בשוד מזוין בשטחה.

2. ביום 28.9.15 הוסגרו המבקשים על ידי הרשות למשטרת ישראל.

3. ביום 29.9.15 האריך בית משפט השלום בירושלים את מעצרם של העוררים בהסכמה למשך שישה ימי מעצר נוספים, לצורכי חקירה. בהמשך, ביום 4.10.15 האריך בית המשפט קמא את המעצר למשך 8 ימי מעצר נוספים, וביום 11.10.15 החליט להאריך את המעצר למשך 10 ימים נוספים.

4. ביום 18.10.15 החליט בית משפט קמא להאריך את מעצרם של העוררים ל-5 ימי מעצר נוספים. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

    

   עיקרי טענות הצדדים

5. לטענת ב"כ העוררים, היה על בית משפט קמא להביא במניין הימים את תקופת מעצרם של העוררים ברשות במניין הימים לעניין סעיף 17(ב) לחוק המעצרים, ועל כן נדרש אישור היועץ המשפטי לממשלה להמשך מעצרם מעבר ל-30 יום. נטען, כי המדינה עושה שימוש בחומר הראיות שנאסף בתקופת מעצרם של העוררים ברשות, וכי עובדה זו תומכת במסקנה שיש להכליל את המעצר ברשות במניין הימים של המעצר לצורכי חקירה.

6. ב"כ המשיבה התנגד לבקשה וטען, כי אין להביא במניין הימים את ימי המעצר במסגרת הרשות לצורך מניין 30 ימי מעצר, ועל כן לא היה על המשיבה לקבל את אישור היועץ המשפטי לממשלה.

7. בהקשר זה נטען, כי יש ללמוד מסעיף 10 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המתייחס לקיזוז עונש שניתן במדינה אחרת הסדר שלילי, שכן לו רצה המחוקק לקזז ימי מעצר בין מדינות היה מתייחס לכך באופן מפורש בחקיקה הרלוונטית. כמו כן, הנספח המשפטי להסכם הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה מתייחס לשיתוף פעולה בין הגורמים בנושא השיפוט הפלילי, ואינו מתייחס לטענה שהעלתה באת כוח העוררים.