עמ"י 26009-11-14 אדעיס נ' מדינת ישראל

ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד"ר א' גורדון) מיום 23.10.14 בתיק מ"י 31600-08-12, שבגדרו נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר. בית משפט קמא התבקש להורות על השבת סך 40,000 ₪, אשר מופקדים בקופת בית משפט השלום כתנאי להתייצבות העורר לדיונים, וכאמור, דחה את הבקשה. מכאן הערר.

רקע והליכים קודמים

1. נגד העורר תלוי ועומד בבית משפט השלום כתב אישום בגין הוצאת 148 חשבוניות מס פיקטיביות, במטרה להביא להתחמקות לקוחותיו של העורר מתשלום מס. סכום המס שבו מדובר הוא 901,341 ₪.

2. על מנת להבטיח את התייצבותו של העורר למשפטו, הורה בית משפט קמא בהחלטה מיום 13.10.13, על הפקדת סך 40,000 ₪ בקופת בית המשפט, כמו גם ערבויות עצמיות וערבויות צד שלישי.

3. קדמו להגשת כתב האישום הליכים, אשר במסגרתם הוטלו על העורר ערבויות בשלב החקירה. שיעור ההפקדה שהושת על העורר, עובר להגשת כתב האישום, עמד על 50,000 ₪. סכום זה אושר בהחלטת בית משפט זה מיום 2.7.13 (מפי כב' השופט א' רומנוב) בערר שהגיש העורר לבית משפט זה (עמ"י 13953-05-13). בקשת רשות לערער על ההחלטה שדחתה את הערר, נדחתה אף היא בהחלטת בית המשפט העליון (כב' השופטת א' חיות) מיום 24.7.13 (בש"פ 5143/13), תוך שנקבע כי נראה שהערובה שנקבעה מאוזנת וראויה, בשים לב להיקף העבירות שהעורר נחשד בביצוען.

4. בהמשך, אחר שהוגש כתב האישום נגד העורר, הוגשה בקשה לקביעת ערבויות להתייצבותו להליך. עמדת המאשימה היתה, כי יש לקבוע ערבויות בהיקף זהה לזה שנקבע בשלב החקירה. העורר מצידו טען, כי אין מקום להשית עליו ערבויות, אחר שהוא התייצב לכל החקירות והדיונים. בהחלטה מיום 13.10.13 דן בית משפט קמא בטענת המאשימה, כי יש להותיר את הערובות שנקבעו בשלב החקירה על כנן במלואן, כמו גם בטענת העורר, כי דין כתב האישום להיבטל בשל פגמים בשימוע. בית משפט קמא, קבע כי בקשה להשתת ערבויות איננה המסגרת הנכונה להכריע בטענת העורר בדבר פגמים בשימוע, אשר תוכרע על ידי המותב הדן בתיק העיקרי. באשר לשיעורן של הערבויות נפסק, כי החשש מהימלטות העורר – הנובע מהשילוב בין מקום מגוריו (בנפת חברון) לבין העבירות המיוחסות לו, הכוללות יסודות של מרמה, ולעונש הצפוי אם יורשע – הינו חשש ממשי המצדיק הטלת ערבויות זהות לאלו שהושתו בשלב החקירה. עם זאת, נוכח טענת העורר כי עד כה התייצב לדיונים, כמו גם טענתו בדבר קשיים כלכליים, הורה על הפחתת סכום ההפקדה והעמדתו על 40,000 ₪.

5. ערר על החלטה זו נדחה בהחלטת בית משפט זה מיום 1.1.14, מפי כב' השופט הבכיר א' כהן (ע"ח 25219-11-13). בהחלטתו הזכיר כב' השופט הבכיר כהן את החלטת בית המשפט העליון (כב' השופטת חיות) בבש"פ 5143/13, שבגדרה נמצא כי הערובה הגבוהה יותר, שנקבעה בשלב החקירה, היא כ"מאוזנת וראויה", תוך שהוא מדגיש כי מקום מגוריו של העורר מגביר את החשש מפני הימלטות. כב' השופט הבכיר כהן התייחס גם לטענה, כי לא היה מקום להורות שהסכום שהופקד בבית משפט קמא בשלב החקירה, ישמש כהפקדה להבטחת התייצבות לאחר הגשת כתב האישום. הובהר, כי אם אותו סכום לא היה נזקף לטובת העורר, בגין ההחלטה לחייבו בהפקדת סך 40,000 ₪ להבטחת התייצבותו, היה מקום לעוצרו בגין אי מילוי ההחלטה בדבר ההפקדה. אשר לטענת העורר בדבר בטלות כתב האישום – ערכאת הערר (כב' השופט הבכיר א' כהן) אימצה את החלטת בית משפט השלום (כב' השופט ד"ר א' גורדון), כי אין לקבוע בשלב זה כי "אין כתב אישום", ושאלה זו יכול שתתברר בתיק העיקרי.

6. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט העליון בבש"פ 221/14. ערר זה נמחק בעקבות הערות בית המשפט (כב' השופט ח' מלצר), כשהעורר הודיע כי הוא חוזר בו מן הבקשה, "תוך שמירת זכויות וטענות המבקש לטעון כנגד הגשת כתב האישום כנגדו, וביחס לאי קיום השימוע שהובטח לו – כהלכתו (זאת במסגרת העלאת טענות מקדמיות בבית משפט השלום בעת ההכרעה), וכן לצורך הגשת בקשה לשינוי תנאי הערבויות".

7. בעקבות כך, פנה העורר לבית משפט השלום בבקשה לעיון חוזר, במסגרתה ניתנה החלטה, בגינה הערר שלפניי.

   בבקשה לעיון חוזר נטען, כי אין לעשות שימוש בכספי ערובה שהופקדו בשלב החקירה, אלא למטרתם; וכי "אין כתב אישום", משום שהופרה חובת השימוע. במועד שנקבע לשמיעת הבקשה לעיון חוזר טען העורר, כי כתב האישום בטל מעיקרו, ואף כי לא ניתן לו יומו בשלב הטיעון שלאחר הגשת כתב האישום, שכן "יש פרמטרים שונים כאשר אדם נמצא בשלב של מעצר/חקירה, ויש פרמטרים שונים לאחר הגשת כתב האישום בנושא של ערבויות".