פלונית נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון

ההליך

מדובר בערעור על החלטת המשיב מיום 21.7.20 בה נדחתה בקשת המערערת להכרת זכויות בני משפחה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-19500 (להלן חוק משפחות חיילים שנספו), בנימוק שעל פי חוות דעת רפואית שהתקבלה והראיות שהובאו לא נמצא קשר בין נסיבות פטירת בעלה (להלן המנוח) ובין נכותו המוכרת כמשמעה בחוק, זאת - על בסיס החומר העובדתי והרפואי שעמד בפניו, לרבות חוות הדעת של פרופ' יצחק שפירא מיום 12.07.20.

בכתב הערעור טענה המערערת כי המשיב בדחותו את הבקשה הסתמך תחילה על חוות דעת שגויה של פרופ' יצחק שפירא האמורה, שלא התייחסה לבעלה המנוח אלא לאדם אחר, ולאור זאת הוגשה על ידי המשיב חוות דעת חלופית של פרופ' שפירא שהתייחסה למנוח עצמו, מיום 12.07.20, בה נאמר שלא היה קשר סיבתי בין מחלת הסוכרת ל- .PTSD בתגובה לכך טענה המערערת כי התקיים דיון בוועדה הרפואית המחוזית אשר קבעה כי קיים קשר סיבתי בין פטירת המנוח ובין נכותו המוכרת.

בכתב התשובה טען המשיב כי המנוח נפגע מרסיס פגז במלחמת ששת הימים, עבר ניתוחים אורתופדיים שבגינם הוכר כנכה בשיעור של 30% עקב PTSD, הייתה לו מגבלה בעמוד שדרה מותני בשיעור של 10%, פציעה בברך עם מגבלה בשיעור של 20% וצלקות ללא נכות. ביום 24.02.20 פנתה המערערת אל המשיב בבקשה להכרת זכויות בני המשפחה לפי חוק משפחות חיילים שנספו, בטענה כי לאחר המלחמה התפרצה אצל בעלה המנוח סוכרת מסוג 2 שתחילה טופלה בתרופות ומשנת 1983 גם באינסולין וכי המנוח נפטר בשל אירוע לב וכשל כלייתי על רקע מחלת הסוכרת, וצירפה חוות דעת של פרופ' חוליו וינשטיין שסבר כי מדובר בסוכרת מסוג 2 שהתפתחה אצלו כתוצאה מהמצב הנפשי הקשה בו היה שרוי לאחר מלחמת ששת הימים. בכתב התשובה טען המשיב כי על ההחלטה האמורה הוגש על ידיו ערעור לוועדה הרפואית העליונה לאחר פטירת המשיב, בו נקבע בהחלטה מיום 24.10.20 שלא ניתן לקבוע את סוג הסוכרת, ובין שמדובר בסוכרת מסוג 1, סוג 2 או אחרת, לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין מתח נפשי ובין סוכרת הואיל ואין אסכולה רפואית או מחקר תקף על פיו ניתן לקבוע קביעה כזאת (החלטת הוועדה הנ"ל , צורפה לכתב התשובה ביום 02.11.21). על החלטה זאת הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בו ניתנה בהסכמה החלטה להשיב את העניין לוועדה הרפואית העליונה. הוועדה הרפואית העליונה שבה ודנה בעניין שהועבר אליה על ידי בית המשפט המחוזי והחליטה כי לדעתה סוג הסוכרת אינו מסוג 2 אלא מסוג 1 ולא ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין סוכרת מסוג 1 ל-PTSD על פי אסכולה רפואית, וכן שלא נמצא קשר סיבתי כזה בספרי לימוד מובילים בין כל סוג של סוכרת ובין PTSD, ואף שנמצא קשר סיבתי כזה במאמרים שהוצגו על ידי פרופ' וינשטיין, הוועדה לא הסתפקה בכך וציינה שבכתב העת DIABETES של האגודה האמריקאית לסוכרת לא נמצא אזכור לכל קשר בין סוכרת גם מסוג 1 וגם מסוג 2 ובין PTSD . (נספח מש/5 לכתב התשובה).

כמו כן, הוגשה על ידי המשיב חוות דעת משלימה של פרופ' וייס מיום 17.04.17 בה נאמר כי המנוח לקה בסוכרת מסוג 1 ולא סוג 2, וסוג זה של סוכרת אינו מוכר בספרי הלימוד כקשור לPTSD- .לדבריו בוועדות רגולטוריות כמו וועדת רז נקבע לגבי סוכרת מסוג 1 כי אין הוכחה חד משמעית כי מצבי לחץ גורמים להתפתחות סוכרת מסוג 1 אך החמרת סוכרת מסוג 1 יכולה להיות בתנאים מסוימים של "אירוע קשה גופני או נפשי". ועדת מאירוביץ' קבעה כי לא נמצאה כל הוכחה לקשר סיבתי בין דחק לבין התפתחות סוכרת מטיפוס 1. ועדת רפפורט מצאה שיכולה להתקיים תרומת דחק מקדים להתפרצות סוכרת גם ביחס לסוכרת 1, אך לא בגרימתה וקבעה כי "בנסיבות מסוימות", יכול להיות דחק נפשי מקדים לחשיפה קלינית של מחלת הסוכרת לסוגיה השונים, אך מאחר ונסיבות מסוימות אלו לא הוגדרו על ידי המועצה הלאומית לסוכרת שמינתה את ועדת רפפורט, נקבע כי יש למנות ועדת המשך שתקבע את עוצמת הדחק אך מאחר וועדה זאת טרם הוקמה, מסקנותיה של ועדת רפפורט אינן ישימות. (הוגשה ביום 23.06.22).

הראיות

בבקשה להכרת זכות נכה שהתקבלה בתאריך 04.08.67 נרשם על ידי המנוח שבתאריך 08.06.67 הם היו בדרכם לתעלה והופצצו מ"מיגים" מצריים בשעות הבוקר וכי הוא נפגע ברגל השמאלית, ביד השמאלית והיה לו ליקוי בדיבור, נרשם על ידי המשרד כי הוא נחבל על ידי רסיסים בעת הפגזה בלחימה בסביבות התעלה ביום 08.06.67 ונקבע על ידי המשיב שיש להעמיד אותו בפני ועדה רפואית בשל חבלה על ידי רסיסים מיום 08.06.67 בקשר לליקוי בדיבור (תיק פנימי 1 עמ' 10-12). כמו כן נרשם שהוא מאשר את תוכן תביעתו מיום 3.8.67 על כך שהוא נפצע על ידי רסיסים ב-08.06.67 בגפה שמאלית עליונה, אצבעות כף יד ימין, ברגל הימנית ובגב, מסר שמאז ההפגזה נגרם לו ליקוי הדיבור, טען שאינו יכול לישון בלילה בגלל חלומות הקשורים עם המאורעות בזמן הקרב, כאבים בזרוע שמאלית, לפעמים כאבים בכף יד שמאל, כאבים באצבעות של כף יד ימין, כאבים בגב שמתגברים גם בלילה, נעזר בהליכה על ידי מקל משום שאינו יכול ללכת ישר (26.7.67 ת"ר פנימי 1 עמ' 13-15), שם נרשם כי בתיאור בפגימות בהתאם להחלטת הוועדה כי היו דלקות אחרי פציעה על ידי רסיסים במקומות שונים בגוף, פציעה בירך ימנית עם הגבלה וכן תגובה פסיכונוירוטית אחר חבלה גופנית. הוועדה עיינה בחוות דעתו של ד"ר קורין מיום 14.9.67 וציינה שגם מבחינה נוירולוגית אין ממצא חולני, הדיבור שלו מהיר. הוועדה לא התרשמה מקיום גמגום, וציינה שייתכן שמידי פעם בגלל התרגשות או התרגזות מופיעה הפרעה בדיבור.

בפרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 3.10.13 נרשם בהצהרות שהוא מתלונן כי הוא נפגע בעצבים, שהוא בדיכאון, אינו יכול לתפקד, מבחינה נפשית נמצא בבית כבר חצי שנה, חי עם תרופות, אושפז למשך שישה שבועות בגלל הרגל ובגלל עצבים. אינו יכול לדבר הרבה ואינו לוקח תרופות פסיכיאטריות הואיל ואמרו לו שהתרופות האלה פוגעות בראש, סובל מלחץ, מצבו הנפשי החמיר, אינו אוכל ואינו שותה. אשת המנוח (המערערת) מסרה שמצבו הנפשי ירוד, מאמצע הלילה ללא שינה, צועק בבהלה עם חרדות בזמן שינה, לא רוצה לצאת מהבית, לא מעניין אותו כלום, יש לו מדריכה שמגיעה מטעם משרד הביטחון שלוש פעמים ביום, התפרצויות זעם, סף גירוי נמוך ולאור זאת ניכר שיש החמרה במצבו. נבדק על ידי הוועדה אשר סברה שלא היו ממצאים של החמרה במצבו הנפשי, אלא במצבו הגופני, היא ציינה שבבדיקה לא נצפו תסמינים דחק/חבלתיים אלא דיכאוניים בלבד. לאור זאת קבעה הוועדה שלא הייתה החמרה מבחינת הנכות הנפשית המוכרת והותירה את שיעור הנכות על כנה (תיק פנימי עמ' 17-20).

פרוטוקול הוועדה הרפואית המחוזית של המנוח מיום 04.09.16 (נספח ב' להודעת הערעור)

בפרוטוקול זה אמר המנוח שמאז הפציעה במלחמת ששת הימים מצבו לא השתפר, היה בטיפול פסיכיאטרי תחת טיפול תרופתי, סבל מהכליה והייתה לו סוכרת סמויה, לא היה לו כוח להתמודד וכך החמיר המצב, וכיום יושב בכיסא גלגלים. ד"ר ברזק אמרה שיש החמרה, אינו ישן בלילה, לקח תרופת קלונקס וסימבולטה, ובאותה עת הועלה מינון מ-30 ל-60 ובגלל ערכי הסוכר שהיו מאוד גבוהים, הופחת המינון שוב ל-30. הוא סובל מעצבים, לא יכול לישון, חברים נהרגו והכל עשה לו אי סדר. הרופא אמר שהסוכרת הייתה סמויה מאז הפציעה. בשנת 1973 הידרדר המצב הנפשי והוחלט על שיקום וטיפול פסיכיאטרי. בשנת 1983 התחיל לקבל אינסולין במרפאה. בשנת 1975 התחתן והמצב שלו היה בסדר גמור. בחמש השנים האחרונות חלה מאוד קשה וכל זה מהסוכרת. בשנת 1983 התחיל פצע סוכרתי ברגל ואז היה צורך לכרות לו את הרגל, היה בטיפול בארה"ב ולא כרתו. אין סיפור של סוכרת במשפחה. במשך כל היום בבית, קשה להוציא אותו מהבית לאוטו.

בבדיקת הנבדק נאמר שמדובר בתובע שפיתח PTSD בעקבות פציעה במלחמת ששת הימים על פי אנמנזה שלו ושל אשתו. סמוך להתפתחות ה-PTSD, התובע התחיל לפתח סוכרת אשר טופלה בוודאות על פי אנמנזה באינסולין ב-1983 ואשר גרמה לסיבוכים (רגל סוכרתית) וב-1987 נזקק לכריתת רגל על רקע סוכרת. בהמשך השנים התפתחו סיבוכים נוספים של סוכרת רטינופתיה, נפרופתיה ונוירופתיה.

בדיון הוועדה נאמר שהיא דנה במכלול הבעיות של התובע ולאור המתואר הוועדה מתרשמת שיש לקשור את התפתחות הסוכרת על סיבוכיה עם ה-PTSD בעקבות פציעתו של התובע במלחמת ששת הימים, אשר לחומרת הסוכרת וסיבוכיה אין ספק שאיברי המטרה נפגעו בצורה קשה כל אחד מהם מעל 30%. נקבעו 100% נכות.