גזית נ' מדינת ישראל

מבוא : 

העורר נשוי לאמו של רס"ן עימנואל לוי (להלן: "המנוח") אשר נהרג, למרבה הצער, בהתרסקות מטוסו בתאונת אימונים ביום 10.11.10 ביהותו בן 30 שנה בלבד. הוריו הביולוגיים של המנוח, אימו ואביו שהיו גרושים שנים רבות עוד קודם להתרחשות האסון הוכרו שניהם כהוריו של נספה על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה. העורר טוען כי אף הוא זכאי להחשב כאביו של המנוח לצד אביו הביולוגי, לצורך זכאותו לפיצוי על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום ) התש"י 1950 (להלן: "החוק") היות ששימש כאביו של המנוח בפועל מאז נישואיו לאימו בשנת 1995. העורר סיפר בעדותו כי המנוח ומשפחתו חיו עם העורר חיי משפחה מלאים ושלמים במשך כל נערותו של המנוח מאז היותו בן 15 ועד למותו בגיל 30 . עוד טוען המערער כי עד מלאת למנוח 25 שנה התגורר הוא עם המערער אימו ואחיו תחת קורת גג אחת והמערער הוא זה שפרנס את המשפחה כולה, כל אותן שנים, מתוך תחושת אחריות ואהבה. בחמש השנים האחרונות לחייו התגורר המנוח אמנם בנפרד בדירה משלו בתל אביב אולם הקשר והתמיכה בינו לבין המערער נמשכו עד מותו. ביחס לאביו הביולוגי של המנוח טוען המערער כי זה נטש את המנוח ואת משפחתו כאשר המנוח היה בן 11 שנה בלבד ומאז לא תמך בו ולא פירנס אותו ואבהותו הסתכמה בשיחת טלפון אחת לשנה ביום הולדתו. המשיב טוען לעומת זאת כי העורר אינו זכאי להחשב כאבי המנוח לצורך החוק שכן הוא עצמו הודה בעדותו כי נתפס אצל המנוח כחבר בוגר המלווה איש צעיר וזאת מבלי לזלזל בקירבה ששררה בין המנוח לבין המערער. המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשני נושאים, האחד נוגע לטענת העורר כי המשיב נהג בו שלא בהגינות כשסירב לדון בבקשתו החוזרת להיות מוכר כהורה של נספה על פי חוק לאור צירופן של ראיות חדשות השני הוא כי שגה המשיב גם בהחלטתו לגופו של עניין שכן לו היה עליו לבחור בין המערער לבין אביו הביולוגי של המנוח היה עליו לבחור במערער ואילו כיום חובה עליו להפעיל את שיקול הדעת המסור לו בחוק ולהכיר במערער כהורה של נספה לצורך החוק לצד ההכרה באביו הביולוגי של המנוח.

אתייחס איפוא לשני נושאים אלה להלן.

דיון בטענות הצדדים:

טענה ראשונה – היה על המשיב לקיים דיון חוזר בבקשת העורר לאור הראיות החדשות שהוצגו על ידיו בפני המשיב :

בנושא זה טוען המערער, כי במהלך שנת 2012, כשנתיים לאחר מותו של המנוח, פנה יחד עם אימו של המנוח למשרד הבטחון בבקשה להכרה בו כהורה של נספה לפי החוק. לפי מיטב ידיעתו, לא נתקבלה החלטה בבקשתו מעולם, אלא שלאם המנוח נודע דרך ארגון "יד לבנים" כי לגישת משרד הבטחון לא ניתן להכיר במערער. בשנת 2015 פנו המערער ואימו של המנוח למשיב בבקשה נוספת להכרה בו כהורה של נספה לאחר שנודע לו כי החלטת משרד הבטחון בטעות יסודה וכי הורים מאמצים אחרים הוכרו על ידי המשיב. לבקשה שהוגשה צרף המערער שורה של מסמכים שהעידו על השתלשלות האירועים ועל עוצמת הקשר שנרקמה בינו לבין המנוח כשלבקשה צורפו מסמכים המעידים על כך שמחסורו של המנוח היה על המערער ועוד פירטו את הטענות המשפטיות המצדיקות את בקשתו כולל מכתבים מחברים ומאימו של המנוח. המערער טוען כי המשיב דחה את בקשתו שלא בצדק, הן בהסתמך על הנימוק לפיו אין בבקשה הנוספת שהוגשה כל מידע או ראיה חדשים והן לגופם של דברים, כיוון שלא נמצאה טעות כלשהיא בהחלטה הקודמת. בפועל , טוען המערער, היה על המשיב לדון בבקשה מלכתחילה על סמך הראיות החדשות שצורפו להודעה ולא להציג בפני המערער מחסום דיוני הנובע מכך שהמשיב לא מסר למערער את החלטתו בבקשתו המקורית. המערער רואה בהתנהלותו של המשיב פגיעה בזכותו הדיוניות על פי תכליתו הסוציאלית של החוק, שמכוחו מוסמך קצין התגמולים לדון בבקשות להכרה כהורה של נספה.

המשיב טוען ביחס לכך, כי לו היה המערער עומד מאחורי טענתו לפיה לא נודע לו על ההחלטה המקורית של המשיב כי אז היה עליו לפנות בערעור על ההחלטה תוך 30 יום מיום שנודע לו על ההחלטה. המערער לא פעל במסלול זה. תחת זאת, פנה המערער בבקשה לעיון מחדש בהחלטה המקורית שניתנה, בטענה כי יש בידיו ראיות חדשות שלא היו בפני המשיב ואז היה עליו לטעון ולהוכיח כי אכן מדובר בראיות חדשות שלא היו בפני המשיב קודם לכן ושאכן יש בהם כדי להראות כי נפלה בהחלטה טעות. דא עקא, כי המערער לא הציג כל ראיה חדשה שיש בה כדי לשנות מן ההחלטה שניתנה. המשיב מדקדק ומפרט ביחס לכל ראיה שהמערער טוען כי לא היתה בפני המשיב, וגורס כי ראיה כזו היתה גם היתה בפניו או שאין היא רלבנטית לשיקולים העומדים בבסיס החלטת המשיב שלא לאפשר דיון מחודש באותה ראיה.

אכן, סבורני כי הצדק עם המשיב בנקודה זו. ראשית היה על המערער להגיש ערעור כשנודע לו על מתן ההחלטה בעניינו על ידי המשיב אם סבר כי מדובר בהחלטה שגויה מבחינה משפטית ולטעון למועד המדוייק שבו נודע לו על מתן ההחלטה. מאותו הרגע שבו בחר במסלול של פתיחת התיק מחדש לאור גילויין של ראיות חדשות, כטענתו, אין עוד מקום לחזור על הטענה כי ההחלטה לא נמסרה לו כדין. המערער בחר שלא להתעמת עם ההחלטה המקורית ולכן הוא מנוע מלטעון כעת כי ההחלטה היתה שגויה משפטית, לפיכך הינו "כבול" למסלול הדיון של הטענה לגילויו של מידע חדש שעשוי לשנות את תוצאת ההחלטה בעניינו. המערער טוען לצירופן של ראיות חדשות ואולם בפועל לא נמצא כי המידע החדש שאותו הינו מזכיר הינו אכן מידע חדש ורלבנטי להכרעת המשיב. המונח "ראיה חדשה" מתייחס על פי הפסיקה קודם כל לראיה שלא היתה בידיעתו של צד להליך ושהוא לא יכול היה לגלותה קודם לכן באמצעים סבירים. מגבלה זו החלה על הגשת ראיה חדשה במשפט אזרחי משרתת את עקרון סופיות הדיון והכרחית לניהולה של פרוצדורה משפטית תקינה. במסגרת שיקול הדעת השיפוטי נשקול הן את הצורך בעשיית צדק קונקרטי והן עקרון סופיות הדיון. העובדה שהמערער היה מעורב באופן עמוק בחייו של המנוח היתה ידועה לו כל העת, התצהירים מטעם אנשים המוכנים להעיד על כך היו בהישג ידו קודם לכן. לכן אין בכך שהתפנה רק בשלב מאוחר יותר לאסוף את המידע ולתמוך אותו כדי להוות בסיס להצדקתו של קיום דיון חוזר בגין הגשתה של ראיה חדשה. מעבר לכך, אני מקבלת את טענת המשיב לפיה אין בפיו של המערער כל מידע חדש הרלבנטי להכרעה ועשוי היה לשנותה. הואיל וכך אין בידי לקבל את טענות המערער בעניין העוול שנגרם לו בסירובו של המשיב לדון מחדש בבקשתו ולאפשר למערער להגיש ראיות חדשות.

טענה שניה – היה על המשיב להכיר במערער כהורה של נספה לצד אביו  הביולוגי