עלי עבאס נ' עבאס

החלטה

1.המשיבה הגישה בבית משפט השלום בנצרת תביעה נגד המבקש. תמצית עובדות כתב התביעה הן כדלקמן: לאחר שהמבקש והמשיבה, שנישאו בשנת 1976, נרשמו במינהל מקרקעי ישראל כחוכרים של מגרש בריחאניה, בנתה עליו המשיבה בית בן שתי קומות. לאחר גירושיהם בשנת 2011, התגורר כל אחד משניהם בקומה נפרדת בבית. מאחר והמבקש החל בפעולות בנייה בבית, במטרה להשתלט על חלקים בנכס המשותף ולתפוס בהם חזקה בלעדית, עתרה המשיבה לקבלת צו מניעה שיאסור עליו לבצע פעולות בנייה, הריסה ושינויים בבית ובמגרש ללא הסכמתה, וזאת "עד לבירור המחלוקת בין הצדדים והגעה להסדר שיתוף/פירוק רשמי ומחייב בין הצדדים שיסדיר את זכויותיהם וחובותיהם בנכס" (סעיף 14 לכתב התביעה).

2.ביום 2.10.2012 ניתן על ידי השופטת אבו-אסעד צו מניעה זמני במעמד צד אחד, ובדיון במעמד שני הצדדים, שהתקיים ביום 7.10.2012 בפני השופטת נאשף-אבו-אחמד, היא הורתה על העברת התיק לבית המשפט השלום בצפת, לאור הודעת הצדדים על הסכמתם לכך. בדיון בבית משפט השלום בצפת ביום 15.11.2012, אשר התקיים בפני, הודיעו באי-כוח הצדדים על הסכמתם להותיר על כנו את צו המניעה הזמני, ובא-כוח המבקש ציין כי "אנו נשקול להגיש בקשה לפירוק שיתוף בבית המשותף".

3.ביום 18.3.2013 הגיש המבקש בקשה לסילוק התביעה על הסף, עקב חוסר סמכות עניינית, ולחילופין - להורות על העברתה לבית המשפט לענייני משפחה בקרית שמונה. הבקשה נסמכה על הוראת סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה – 1995 (להלן: חוק בית משפט לענייני משפחה) ועל הטענה כי עילת המחלוקת הינה סכסוך בתוך המשפחה. המשיבה התנגדה לבקשה, לאור הסכמתו המוקדמת של המשיב להעביר את התיק לבית משפט השלום בצפת, ולאור הוראת סעיף 49(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984 (להלן: חוק בתי המשפט) אשר קובע כי בית משפט שאליו הועבר הדיון לא יעבירנו עוד. עוד טענה המשיבה, כי למחלוקת אין קשר להיותם של הצדדים נשואים בעבר, וכי המעשים המיוחסים בכתב התביעה למשיב נעשו לאחר פקיעת הקשר הזוגי ביניהם.

ענייני משפחה

4.סעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובע כי ענייני משפחה "לפי חוק זה" ידונו בבית משפט לענייני משפחה. סעיף 1(2) לחוק זה מגדיר את אחת מהחלופות של "עניני משפחה" - "תובענה אזרחית בין אדם ... לבין בן משפחתו ... , שעילתה סכסוך בתוך המשפחה ...", כאשר "בן משפחתו" הינו, בין השאר, "בן זוגו לשעבר". מדובר, איפוא, בשני תנאים מצטברים אשר מקנים את הסמכות לבית משפט לענייני משפחה: זהות הצדדים ("אדם" ו"בן משפחתו") ומהות הסכסוך ("סכסוך בתוך המשפחה").

5.בבע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 29.4.2012) חזר בית המשפט על ההלכה שנפסקה ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס פ"ד נד(4) 337, 344 (2000), ולפיה המבחן לקיומה של תובענה "שעילתה סכסוך בתוך המשפחה" הוא מבחן המקור או הסיבה. על פי מבחן זה, אמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסכסוך בתוך המשפחה, לצורך סיווגו של הסכסוך לסמכות הערכאה האזרחית הכללית או בית המשפט למשפחה היא, שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה. לצורך כך, לא די בקשר רחוק וזניח, אולם גם לא נדרש שהסיבה היחידה והבלעדית להיווצרות עילת התביעה היא הסכסוך המשפחתי. די בכך שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה נכבדה וחשובה להיווצרות עילת התביעה, על מנת שנראה את עילתה של התובענה בסכסוך בתוך המשפחה.

6.במקרה הנוכחי, מתקיימים שני התנאים של סעיף 1(2) לחוק. המבקש הינו בן הזוג לשעבר של המשיבה. בכתב התביעה ציינה המשיבה כי היא בנתה את שתי הקומות בבית לאחר שהזכויות במגרש נרשמו על שמה ועל שם המשיב (סעיף 7 לכתב התביעה), וכי הסעד מבוקש עד לפירוק השיתוף ביניהם והסדרת הזכויות והחובות בנכס (סעיף 14 לכתב התביעה). מדובר, איפוא, לגרסת המשיבה, בזכויות בנכס משותף, שנרכשו בזמן הנישואין, ואשר בעקבות הגירושין מנסה המבקש להשתלט על זכויות המשיבה בו. מתיאור זה של מצב הדברים עולה ברורות כי הסכסוך המשפחתי תרם להיווצרות עילת התביעה.

נובע מכך כי לאור הוראת סעיף 3(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, הסמכות העניינית נתונה לבית משפט לענייני משפחה.

"לא יעבירנו עוד"

7.בסעיף 79 לחוק בתי המשפט נקבע:

"(א)מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם.

(ב)בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד".

הסיטואציה המתוארת בסעיף הינה של בית משפט אשר אין לו סמכות עניינית לדון בתובענה, והוא מעבירה אל בית משפט שיש לו סמכות עניינית לדון בתובענה. סעיף 79(ב) קובע כי בית המשפט הנעבר, שיש לו סמכות לדון בתובענה, לא יעבירנו עוד.

הסיטואציה במקרה שלנו שונה בתכלית. לבקשת הצדדים, התובענה הועברה מבית משפט השלום בנצרת (שאין לו סמכות עניינית) אל בית משפט השלום בצפת (שאין לו סמכות עניינית). האיסור שבחוק, על העברה נוספת מבית משפט שיש לו סמכות עניינית אל בית משפט אחר, איננו חל על בית משפט השלום בצפת.

8.אשר על כן, במקרה שבפנינו אין "התנגשות" בין הוראות סעיף 79 לחוק בתי המשפט לבין הוראות סעיף 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. אין, איפוא, מניעה להעביר את התובענה אל בית המשפט אשר לו קנויה הסמכות העניינית.

9.כל תוצאה אחרת איננה אפשרית. השארת התובענה בבית משפט השלום, אשר אין לו סמכות עניינית, תוביל לכך שפסק הדין שיינתן יהא בטל מעיקרו, דהיינו - נטול תוקף משפטי. ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורת 2009) 16. בניגוד להסכמה בין צדדים, שיכולה לגבור על הסמכות המקומית, אין בהסכמתם כדי להקנות סמכות עניינית לבית משפט שאין לו סמכות כזו.

למקרה של "התנגשות" בין סעיף 79 לחוק בתי המשפט לבין סעיף 6(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה (בו "הועדף" סעיף 6(ד)) ראו: תמ"ש (י-ם) 44621-03-10 י.ש. נ' ר.ס. (פורסם בנבו, 14.10.2010).

הכרעה

10.בהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה, ולאור מסקנתי כי סמכות זו מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה, הנני מורה על העברת התובענה לבית משפט השלום בקרית שמונה.