עלי נ' סלם ואח'

החלטה

לפניי בקשה לסעד זמני לעיכוב הליכי הוצל"פ למימושו של פסק דין כספי לטובת המשיב בתובענה קודמת. זאת נוכח הגשתה של תביעה כספית חדשה בידי המבקש נגד המשיב, בסכום העולה על הסכום שבו חויב המבקש בהליך הקודם.

רקע

1.תמצית העובדות היא כלהלן, והיא תיסמך בלעדית על טענות המבקש בבקשתו ובתשובתו, שכן הוא היחיד שתמך את טיעוניו בתצהיר: המבקש והמשיב, כמו גם חברה בבעלותו שנתבעת אף היא בתובענה הנוכחית, עוסקים בתחום התיווך והיו שותפים. המבקש והמשיב היו שותפים לשלוש עסקאות נדל"ן שבגינן אמורים היו לחלוק בעמלות, עסקאות המכונות "נתניה", "תל אביב" ו"חולדה".

2.המבקש הגיש בעבר תביעה נגד המשיב בדרישה לקבל את העמלות בגין עסקאות נתניה ותל אביב, שסופה בקביעה כי למבקש זכות עקרונית לקבלת מחצית העמלות מן המשיב, ובקביעה אופרטיבית כי למבקש זכות לעמלות בגין עסקת נתניה בלבד שכן אין ראיה לכך שהמשיב קיבל עמלה בגין עסקת תל אביב (להלן: התביעה הראשונה). המשיב שילם את שחויב בו בפסק הדין בתביעה הראשונה.

3.המשיב מנגד הגיש תביעה נגד המבקש בדרישה לקבל את עמלתו שלו בגין עסקת חולדה. בית משפט השלום בתל אביב פסק בחודש יוני 2013 כי המשיב זכאי לעמלה, בסכום של כ-343 אלף ₪ בתוספת הוצאות (להלן: התביעה השניה; ת"א 12430-02-10). המבקש לא שילם את חובו למשיב, והמשיב פתח נקט עקב כך הליכי הוצל"פ נגד המבקש לגביית החוב. המבקש הגיש בחודש ספטמבר 2013 ערעור על פסק הדין בתביעה השניה. בגדרו טען, בין היתר, לדבר ראיה חדשה שברצונו כי תידון בערעור, והיא כי למד אך לאחרונה מהליכים משפטיים אחרים כי המשיב קיבל דווקא עמלה גם בגין עסקת תל אביב, שבגינה – ונוכח העקרונות שהונחו בפסק הדין הראשון – חייב המשיב למבקש סכום של כ-538 אלף ₪, לפי חישובי המבקש. כן עתר המבקש (כפי שהתברר רק בתגובה ובתשובה לתגובה, לא בבקשה המקורית) לעיכוב ביצועו של פסק הדין בתביעה השניה עד להכרעה בערעור, ובקשתו סורבה בידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת שבח), בקובעה כי המדובר בפסק דין כספי שאין מקום לעכבו. בנוסף פנה המבקש לרשויות ההוצל"פ בניסיון לעכב את ביצוע פסק הדין, בטענת "פרעתי" הנסמכת על חובו הנטען של המשיב למבקש בסיכום עסקאות "חולדה" ו"תל אביב", אך בקשתו לא נתקבלה לבסוף.

4.ביום 22.12.13 הגיש המבקש את תביעתו הנוכחית. המדובר בתביעה כספית נגד המשיב והחברה שבבעלותו, והסעד המבוקש בה: תשלום הסכום של כ-538 אלף ₪ בגין עסקת "תל אביב". ומבהיר המבקש: ככל שבית המשפט בערעור על פסק הדין בתביעה השניה לא יידרש לאותה ראיה חדשה של דבר קבלת העמלה בידי המשיב, הרי שהמבקש רוצה להבטיח את קבלת הכספים בדרך של תביעה כספית עצמאית, ודאי עקב התיישנותה האפשרית של עילת התביעה.

5.בגדרי התביעה הגיש המבקש בקשה לסעד זמני, שבה מספר סעדים, שניתן וצריך לחלקם לשניים: ראשית עתר המבקש לצו ל"עיקול עצמי" של הכספים שבידו שאותם הוא חב למשיב מכוח פסק הדין בתביעה השנייה, כל עוד לא נתקבל הערעור. נדבך זה בבקשה, הנתון לסמכות הרשמים, נדחה על אתר בידי כב' הרשם ביטון, בקובעו כי לא שוכנע בקיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שזה יינתן לטובת המבקש. שנית עתר המבקש לצו מניעה זמני שיאסור על המשיב להמשיך ולפעול בתיק ההוצל"פ שפתח לביצוע פסק הדין בתביעה השניה, ולחלופין (למרות שמעשית אין זו אלא אותה בקשה) לצו המורה על עיכוב הליכי ההוצל"פ. נדבך זה בבקשה הוא המונח לפניי להכרעתי.

6.וזה דרך הילוכו של המבקש: חובו הנטען של המשיב כלפי המבקש, לפי האמור בתביעה (כ-538 אלף ₪), עולה על חובו הפסוק של המבקש כלפי המשיב וגבוה גם בכ-95 אלף ₪ מן החוב העדכני בתיק ההוצל"פ שפתח המשיב לביצוע אותו פסק דין. אם תתקבל התביעה, המבקש לא יחוב למשיב דבר אפוא, אלא ההיפך הוא הנכון. תשלום החוב למשיב אינו ראוי אפוא, ואף מקשה על המבקש, שמצבו שלו ושל בני משפחתו אינם מן המשופרים. על כן יש להורות על עיכוב הליכי ההוצל"פ כאמור.

7.המשיב הגיב לבקשה, בלא שתמך את תגובתו בתצהיר, ונזדקק אפוא רק לטענותיו המשפטיות. הוא טוען, בתמצית, כי הבקשה הנוכחית מהווה ניסיון שאינו קיים בדין לעיכוב ביצועו של פסק דין ולעיכוב ביצועם של הליכי הוצל"פ, לאחר שבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ובקשה לעיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ נדחו. בעניין זה נסמך המשיב על פסק הדין שניתן בת"א (מח'-י-ם) 14739-08-13 יוסף נ' דוגה (להלן: עניין דוגה).

8.המבקש בתשובתו לתגובה גורס כי אין כל פסול בעתירה לצו מניעה זמני לעיכוב הליכי ההוצל"פ, אפילו נדחתה בקשתו בערעור לעיכוב ביצועו של פסק הדין שמכוחו נפתחו אותם הליכים. בטענות מפורטות ומלומדות, מבאר המבקש באמצעות בא כוחו את הבדלי התכליות של שני סוגי הבקשות. עוד הוא סובר כי אין מניעה לעצור הליכי הוצל"פ בדרך של צו מניעה, ולא רק בדרך של בקשה לעיכוב ביצוע. הוא מטעים עוד כי עניין דוגה אינו חל על ענייננו.

9. הצדדים לא התנגדו להכרעה בבקשה על יסוד הכתובים, וממילא לא היה כל טעם בקיום דיון שעה שבהיעדר תצהיר מטעם המשיב לתמיכה בתגובתו, שגם כך לא כללה טיעונים עובדתיים, הרי שאין מחלוקת עובדתית המחייבת ליבון.

דיון

10.דין הבקשה להידחות. אנמק בקצרה.

11.מבחינת סיכויי התביעה, אניח – ודאי בהיעדר טענות נוגדות – כי הם טובים. אולם בסיכויי התביעה לא די שעה שהבקשה עומדת בניגוד למושכלות ראשונים של דיני סעדים זמניים. ניתן לראות את הקושי המובנה בבקשה, המחייב את דחייתה, משתי זוויות שונות, שהתוצאה הסופית הנשקפת בהן היא זהה.

12.כידוע, סעד זמני נועד לשרת את הסעד הסופי המבוקש, וככל שהסעד הזמני אינו מקיים מטרה זו, אין הצדקה לתיתו (ראו: ע"א 3603/95 הממונה על הגבלים עסקיים נ' דלק, פ"ד מט(5) 423). לפנינו תביעה כספית טהורה. הסעד הקבוע הוא קבלת הכסף. אין מקום כעקרון לצווי מניעה זמניים או לעיכוב הליכי הוצל"פ החיצוניים להליך, בתביעה שזה הסעד המבוקש בה, ואלו הסעדים המבוקשים ממותב זה. הסעדים הזמניים היחידים היכולים להיות רלבנטיים ברמה העקרונית, בבקשה לסעד זמני בתביעה כספית, הם הטלת עיקול זמני על כספי הנתבע, ולעתים – כינוס נכסים זמני, וצו עיכוב יציאה מישראל (בקשות הנתונות כולן בסמכות רשמים, אגב). בקשה כזו אמנם הגיש כבר המבקש כאן, לצו עיקול "עצמי", וזאת בד בבד עם הבקשה לצווי המניעה הזמניים. הבקשה לצו עיקול זמני נידונה כבר, כאמור, בידי כב' הרשם ביטון, והוא ראה לדחותה מניה וביה, משלא שוכנע (ובכל הכבוד הראוי – בצדק) בראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שזה יינתן לטובת המבקש. משנדחתה הבקשה לצו עיקול זמני, אין כל מקום לבירור הבקשה לצו מניעה זמני, שתוחלתו היא בדיוק זו.

13.ומזווית אחרת, זו שבה התמקדו הצדדים: על הזיקה שבין הבקשה הנוכחית לבין הערעור על פסק דין בתביעה השניה ותיק ההוצל"פ שנפתח. באופן עקרוני, מקובלת עליי גישתו של ב"כ המבקש, בטיעוניו מאירי העיניים, שלפיה עצם קיומו של פסק דין בתובענה אחרת, אפילו לא עוכב ביצועו בהליכי ערעור, אינו מונע מבחינה עיונית את האפשרות להגיש תובענה חדשה, ובגדרה בקשה לסעד זמני המורה על עיכוב ביצוע של פסק הדין הקודם, או עיכובם של הליכי הוצל"פ. אולם במה דברים אמורים. על התובענה החדשה להיות כזו התוקפת את פסק הדין, ולדוגמה: עת בתובענה החדשה נטען כי פסק הדין בהליך הקודם הושג במרמה או שנתגלו ראיות חדשות המחייבות את ביטולו, והדרך הדיונית לבטלו עוברת בהגשת תובענה חדשה (ראו לדוגמה: ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641 (1991); עיינו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, 2012) 440-433). באופן דומה למדי, אף שבקשה למימוש משכון נידונה בהליכי ההוצל"פ כהליך לביצוע פסק דין, אין מניעה עקרונית כמובן לעתור בתובענה לבית המשפט להצהרה על בטלות המשכון, ובגדרה לעתור לסעד זמני המורה על עיכוב הליכי המשכון.

14.ברם עניינה של התובענה שלפנינו שונה בתכלית (ובעניין זה: ראו עניין דוגה, שמקובלת עליי גישת המשיב כי הוא יפה לענייננו, גם אם בהתאמות מסוימות). התובענה הנוכחית, שבגדרה הבקשה לסעד של עיכוב הליכי ההוצל"פ, אינה משיגה הרי על תקפותו של פסק הדין בתביעה השנייה. כל שנטען בתביעה הכספית שלפנינו הוא שהנתבע חייב לתובע כספים העולים על הסכום שבו חויב התובע לשלמם במסגרת פסק הדין בתביעה השנייה. התובענה הנוכחית היא אפוא מנותקת כליל מן ההליכים הקשורים בפסק הדין בתביעה השנייה, בין אם הליכי הערעור ובין אם הליכי ההוצל"פ לביצועו. בנסיבות אלה, הרי שאין כל עילה במסגרת בקשה לצו מניעה זמני בתביעה כספית לעתור לעיכוב ביצועו של פסק דין קודם, שלעת הזו עומד על מכונו, ואשר בית המשפט המחוזי כבר קבע כי ביצועו לא יעוכב. הדרך היחידה להביא לעיכוב ביצוע פסק הדין השני היא בהליכים הקשורים ישירות לפסק הדין השני, קרי בבקשת ביצוע בערעור, או בבקשה – הנחזית בעייתית במיוחד שעה שנדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע בערעור – המופנית לרשויות ההוצל"פ. סעד זמני בגדרי תביעה כספית חדשה (זולת צו העיקול הזמני, בו ובחלופותיו דיברנו בסעיף 12 לעיל) – אינו יכול להינתן.

סוף דבר

15.נוכח כל האמור לעיל, נדחית הבקשה לצו מניעה זמני האוסר על המשיב לנקוט הליכי הוצל"פ לביצוע פסק הדין השני, כמו גם הבקשה הדומה לצו המורה ישירות על עיכוב אותם הליכים. זאת במנותק מן הבקשה לצו עיקול "עצמי", שנידונה כבר בידי כב' הרשם ביטון, ונדחתה על הסף. בנסיבות העניין, ומשלא ראה המשיב להציג גרסה עובדתית כלשהי, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.