עלוש נ' שבתאי

החלטה

1.בפניי בקשת הנתבעת למחיקת התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית לבית משפט זה.

המדובר בתביעה לפינוי וסילוק יד שהגיש התובע כנגד הנתבעת. לטענת התובע, הנתבעת הקימה בשטח המקרקעין שבבעלותו קיר בגובה של 2 מ' לכל אורך המגרש,הכול כאמור בתוך מקרקעיו. לטענת התובע, המדובר בהסגת גבול, הפרעה לשימוש במקרקעיו ועל הנתבעת לסלק ידה מהמקרעין, להרוס את שבנתה ולהחזיר החזקה לתובע.

2.הנתבעת טענה כי הסמכות לדון בתביעה נתונה לבית המשפט המחוזי מכוח סעיף 51 לחוק בתי המשפט- התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק") שכן הסכסוך, לטענתה, במהותו קנייני- כלומר-קביעת זכויות קנייניות במקרקעין.

התובע התנגד לבקשה וטען כי המבחן לסיווג סמכותו של בית המשפט הוא מבחן הסעד ולא מבחן העילה או מהות התביעה. לטענת התובע, משנתבע סעד של סילוק יד, הסמכות נתונה לבית משפט השלום.

הכרעה:

3.דין הבקשה להידחות.

סעיף 51(א)(3) לחוק קובע את סמכותו של בימ"ש השלום כדלקמן:

"בימ"ש שלום ידון באלה:(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם וכו'. אך בימ"ש שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

הלכה פסוקה היא כי סמכות בית המשפט נקבעת על פי הסעד שאותו מבקש התובע, תהא עילת התביעה אשר תהא. ראו ע"א 2846/03 אלדרמן, עו"ד נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 534 (2004), ע"א 510/82 חסן נ. פלדמן פ"ד לז (3) 1, ע"א 27/77 טובי נ. רפאלי פ"ד ל"א (3) 561.

בפרק הסעדים עתר התובע כדלקמן:

"א. להורות לנתבעת להרוס את החלקה ולהחזיר החזקה בה לתובע.

ב. להורות לנתבעת לשלם פיצוי כספי בגין הנזקים אשר גרמו לתובע."

הנה כי כן, הסעד הנתבע מתייחס לחזקה ושימוש במקרקעין ולא לקביעת זכויות ובעלות.

אכן לצורך הכרעה בתביעה, יצטרך בית המשפט להכריע בשאלת גבולות הבעלות של הצדדים במקרקעין. אולם, אין המדובר בתביעה לסעד הצהרתי ובית המשפט יהיה מוסמך להכריע בשאלה זו בגררא בהתאם לסמכותו על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד- 1984 (להלן: "החוק"). ע"פ סעיף 76 לחוק, הוסמך בית המשפט להכריע בגררא גם בסוגיות נלוות ובלבד שהסעד הנתבע במסגרת התביעה מצוי בתחום סמכותו.

בהערת אגב אציין, כי מובן שהכרעת בית המשפט בסוגיות שבגררא הינה אך ורק לצורך העניין שהובא בגדר סמכותו של ביה"מ. לפיכך ההכרעה בשאלה הנלוות ,תינתן רק ביחס להליך זה לעניין סילוק היד ולא תהווה מעשה בית דין כשלעצמה.

4.עוד אוסיף, כי רק לאחרונה הכריע בית המשפט העליון באופן סופי, במחלוקת המשפטית שהיה קיימת בעבר בתביעות כגון דא (בהן נתבע סילוק יד והריסה). ב-ע"א 3749/12 ששון בר-עוז ואח' נ' דניאל סטר ואח' נקבע כי בתי משפט השלום מוסמכים לדון בכל הסעדים הנגזרים כתוצאה משימוש במקרקעין.

בפסק הדין נקבע כי הלכת שמש לפיה בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעה בדבר שימוש במקרקעין, רק כאשר מדובר בתביעה לשימוש "תוך שמירה על גוף הנכס" , אינה תקפה עוד, וכי סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות בדבר "שימוש במקרקעין" נתונה כל כולה לבית משפט השלום, וזאת בין אם מדובר בתביעה שעניינה בשמירה על גוף הנכס ובין אם לאו. (על החלת ההלכה דנא גם על סעד בדבר צו הריסה ראו החלטה שניתנה לאחרונה בבית משפט המחוזי בתל אביב ב- ת"א 56342-12-12 בנישו ואח' נ' סלאמה ואח' מיום 6.8.13)

כב' הנשיא גרוניס הדגיש את הצורך בביטול הלכת שמש שעה שמבוקש בהליך מסוים יותר מסעד אחד. הנשיא הדגים את הבעייתיות בדוגמא התקפה למקרה שלפנינו, ראו דבריו בפסקה 10 לפסק הדין:

"דוגמה נוספת נוגעת למקרים בהם מבוקש סילוק יד ממקרקעין (סעד שבסמכות בית משפט השלום) ולצד זאת צו הריסה (הנמצא בסמכות בית המשפט המחוזי, בהתאם לכלל שנקבע בעניין שמש)."