עלא ואח' נ' קבלאן ואח'

פסק דין

א.העובדות הצריכות לענין:

בפני תביעות רכוש הדדיות בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 12.12.11 (להלן: "התאונה").

התובע/הנתבע שכנגד (להלן: "התובע" או "הנתבע שכנגד") הינו בעל רכב מסוג "פולקסווגן גולף" מ.ר. 40-863-10 ובכל המועדים הרלוונטיים לתביעה דנן היה הנהג ברכב זה (להלן: "רכב התובע").

הנתבע 1/התובע בתביעה שכנגד (להלן: "הנתבע" או "התובע שכנגד") היה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו הנהג ברכב מסוג "פולקסווגן פולו", מ.ר. 64-327-18 (להלן: "רכב הנתבע").

הנתבעת 2 בכתב התביעה העיקרי (להלן: "הנתבעת") אשר צורפה לתביעה לאחר שנעתרתי לבקשת התובע במסגרת החלטתי מיום 28.4.13, "הראל חברה לביטוח בע"מ", הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את רכב הנתבע במועד הרלוונטי לתביעה.

הנתבעת 2 בכתב התביעה שכנגד, "אליהו חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "הנתבעת בכתב התביעה שכנגד"), אשר צורפה לתביעה לאחר שנעתרתי לבקשת התובע שכנגד לצרפה כנתבעת נוספת לתביעה שכנגד, במסגרת דיון מיום 5.11.13, הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את רכב התובע במועד הרלוונטי לתביעה.

יש לציין כי ביום 21.11.12 ניתן פס"ד בהיעדר הנתבע, אשר בוטל בהמשך לבקשת הנתבע לביטול פסק הדין, במסגרת החלטתי מיום 28.4.13.

הצדדים חלוקים בשאלת האחריות לתאונה נשוא ענייננו.

ב. גרסאות הצדדים בכתבי הטענות

התובע טען במסגרת כתב התביעה העיקרי כי התאונה נגרמה עת רכבו של הנתבע בלם וסטה ימינה לשולי הכביש, ולאחר מכן חזר במהירות לכביש מבלי שיבחין ברכבו, ופגע ברכבו. לטענתו, האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע, וכי בעת שהחליף פרטים עם הנתבע, וכשנשאל האחרון על ידו מדוע חזר לכביש מבלי שיבחין בתנועה מאחוריו/לצידו, השיב כי הבחין באדם הרץ על שולי הכביש, ונאלץ לפיכך לחזור לכביש על מנת שלא לפגוע בו.

התובע תבע בגין נזקיו הנטענים סך של 7,910 ₪.

הנתבע/התובע שכנגד טען במסגרת כתב הגנתו כי האשם בגרימת התאונה הינו התובע, אשר לא התאים נסיעתו לתנאי הדרך ו/או נהג בחוסר תשומת לב ו/או בפזיזות ובכך פגע ברכבו של הנתבע בחלקו האחורי. הנתבע הכחיש כי נטל על עצמו כל אחריות בגין התאונה וטען כי במסגרת השיחה שהייתה לו עם התובע לאחר התאונה לא הזכיר כלל ועיקר את הגרסה הנטענת ע"י התובע בסיפת כתב תביעתו.

במסגרת כתב התביעה שכנגד חזר התובע שכנגד על טענות אלו, והוסיף כי התובע (הנתבע שכנגד) גרם לתאונה בכך שלא שמר מרחק מרכבו. לטענתו, מן התמונות והראיות שהוצגו ניתן לראות כי התובע (הנתבע שכנגד) הוא זה שגרם לתאונה, עת פגע בחלק הקדמי של רכבו בחלקו האחורי של רכב התובע שכנגד.

בגין נזקיו הנטענים תבע התובע שכנגד סך של 5,914 ₪.

במסגרת כתב הגנתו לתביעה שכנגד, חזר התובע/הנתבע שכנגד על טענותיו במסגרת כתב התביעה המקורי, ופירט הנסיבות שהובילו לתאונה לגרסתו. כפי שטען, טענת התובע שכנגד כי הוא (התובע/הנתבע שכנגד) הוא זה שפגע ברכבו, מאחור-אין לה כל אחיזה במציאות ועומדת בניגוד לתמונות שצירף. כמו כן, הכחיש הטענה לפיה הפעיל לחץ על התובע שכנגד על מנת לגרום לו לקחת אחריות על התאונה, וטען כי ההפך הוא הנכון. אליהו חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת 2 בכתב התביעה שכנגד) הגישה כתב הגנה לתביעה שכנגד, במסגרתו טענה כי התביעה הוגשה ככלי "ניגוח" בלבד, שכן התובע שכנגד מעולם לא פנה בדרישת תשלום כלפי הנתבעים שכנגד טרם הגשת תביעתו. כמו כן, ביקשה כי כתב התביעה המקורי יהווה בסיס הגנתה והגנת הנתבע שכנגד 1, גם לגבי התביעה שכנגד.

ג.רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.

"נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).