על"ח 43836-12-16

1.בפנינו ערעור שהגיש המערער ביום 21.12.16 על החלטתה של וועדת הערר שליד שירות התעסוקה, מיום 8.9.16 (0220-08-16). 

בערעורו טען המערער כי לא היו צריכים לשלוח אותו לעבודה פיזית.

ביום 13.2.17 הגיש המערער, באמצעות בא כוחו, כתב ערעור מתוקן.

2.המשיב הגיש תגובתו ביום 13.2.17 בו טען מקדמית להתיישנות, משהחלטת הערר ניתנה ביום 8.9.16. לגופא טען כי דין הערעור להידחות.

3.היום הופיעו בפנינו הצדדים.

ב"כ המערער חזר על טענותיו, תוך שהפנה לפסק דין שניתן בפני מותב אחר. ב"כ המשיב חזר אף הוא על טענותיו.

אף למערער ניתן לומר את דבריו.

4. ולהכרעתנו:

א.מצאנו לתת הכרעתנו באופן מיידי, משאיננו סבורות כי ראוי להאריך עוד באמור.

ב.אין בפנינו תשובה מהותית, מדוע לא תתקבל טענת ההתיישנות – "מקובלות" כאלה או אחרות (מידיעתנו בהליכים מול המל"ל) – אין בהן בהכרח כדי שיחולו אף בענייננו. לעצם העניין נציין, כי לא שמענו טענה ברורה באשר למועד ההתיישנות, והרי המערער אכן אינו חתום על פרוטוקול הוועדה, משסירב לחתום עליו, אך משמעותו וקביעותיו – ידועות לו.

נזכיר עוד כי המערער צירף את פרוטוקול הוועדה לערר שהגיש – משמע זה אכן הגיע לידיו, ואין כל טענה בפנינו כי הגיע לידיו לאחר המועד הקצוב להגשת הערר מחד, ומאידך, אין בפנינו מתי פנה ללשכה לסיוע משפטי, על מנת שיהיה בכך, ולו לכאורה, כדי ארכה כנטען.

בנסיבות ראוי אכן הערר לדחייה על הסף בשל התיישנות. למעלה מן הצורך בהקשר זה, נזכיר כי המערער מכיר ההליכים, כעולה אף מהנטען בכתב הערעור.