על"ח 39070-10-15

לפנינו ערעור לפי סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959, (להלן: "החוק") על החלטת ועדת הערר שליד שרות התעסוקה מיום 6.8.15 (להלן: "הועדה"). 

1. הוועדה דחתה את עררה של המערערת וקבעה, כי אין די בהתייצבות סתמית לעבודה, אלא "... עליו להפגין מאמץ סביר לצורך קבלתו לעבודה", אך זאת לא עשתה המערערת.

2. תמצית טיעוני המערערת: 

   • המערערת מעולם לא סירבה להצעה ו/או לקבלת העבודה אצל המעסיק ואף נהגה בתום לב ובסבירות והתייצבה לצורך הראיון ולקבלה לעבודה כנדרש, וכי המעסיק הוא זה אשר סירב לקלוט ו/או להעסיק את המערערת, מחמת אי התאמה לעבודה (אי ידיעת השפה העברית), וזאת על דעתו הבלעדית. והראיה לכך, כי המעסיק סימן בטופס ההפניה כי היא אינה מתאימה לעבודה מאחר ואינה יודעת את השפה העברית כלל וכלל למרות שהמערערת ציינה שהיא יודעת "קצת עברית". 

   • טעתה הועדה בכך שקבעה כי המערערת הכשילה עצמה בראיון עבודה וכי רישום הסירוב בוצע כדין, שכן התנהגותה של המערערת כלל לא הצביעה על הכשלה עצמית של ראיון העבודה והיא מעולם לא סירבה באופן מפורש לקבל את העבודה שהוצעה לה, וכי המעסיק הוא זה שסירב לקבל את המערערת לעבודה, כיוון שסבר שהמערערת אינה מתאימה לתפקיד זה, לאחר שהשיבה לו אודות שליטתה המוגבלת בשפה העברית.

3. תמצית טיעוני המשיב :

   • המערערת, בת 49, רשומה בלשכת התעסוקה במחלקת הבטחת הכנסה החל משנת 2010.

   • המערערת נשלחה ביום 21.6.15 לעבודת ניקיון במטבח בית החולים, וכי בטרם הופנתה למעסיק נקבע לה ראיון מקדים עם מראיינת דוברת עברית (כמופיע בטופס ההפניה זימון לראיון ביום 22.6.15), נמצאה מתאימה לעבודה ומשום כך נשלחה ביום 24.6.15 למעסיק.

   • על גבי טופס ההפניה רשם המעסיק כי המערערת לא מדברת עברית בכלל, וכי המערערת בכתב הערר שהוגש מטעמה, טענה כי לא רצתה לשקר ולהציג עצמה כמי שיודעת עברית, כשאין הדבר כך.