על"ח 13723-10-14

1. לפנינו ערעור על החלטת המרכזת לפי חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 (להלן: חוק עבודת נשים) באגף ההסדרה שבמשרד הכלכלה, שלא להתיר את פיטורי המשיבה 2 (להלן: העובדת).

רקע עובדתי

2. המערער הוא בעליו של אתר האינטרנט "סטודנטים נישאים" (להלן: האתר) המספק שירותי ייעוץ והכוונה לארגון חתונות. באתר מפורסמים בעלי מקצוע וספקי שירותים לחתונות. קהל היעד של האתר הוא זוגות סטודנטים העומדים להינשא. על פי האמור בכתב הערעור ההכנסות מן האתר מתחלקות להכנסות שמקורן בעצם הפרסום של בעלי המקצוע והספקים בו, ולהכנסות שמקורן במנוי שרוכשים אותם בעלי העסק המפורסמים באתר. במסגרת שרותי המנוי מתחייב האתר להפנות אל בית עסקם של המפרסמים בו, באופן שנתי, כמות מסוימת של זוגות המעוניינים בשירות המוצע על-ידם. לזוגות הנישאים מוצע למלא באתר פרטים בסיסיים שיאפשרו לעובד/ת האתר לחזור אליהם ולסייע בהכוונה ומציאת נתוני השירותים המתאימים ביותר לצרכיהם.

3. העובדת התקבלה לעבודה באתר ביום 12.1.2014 לאחר שנענתה למודעת דרושים לעבודת "מזכירה/שיווקית" שאותה פרסם המערער.

4. במסגרת תפקידה היה על העובדת לשוחח עם סטודנטים שמילאו את פרטיהם באתר, לקבל מהם פרטים על החתונה המיועדת ועל נותני השירותים שלהם הם זקוקים.

5. התובעת התקבלה לעבודה בהיקף משרה של 5 ימי עבודה בשבוע וכ-6 שעות עבודה יומיות. בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה ולא הוצגה בפנינו הודעה לעובד על תנאי עבודתו. כבר כאן נטעים כי בין הצדדים שוררת מחלוקת על שעות העבודה המדויקות שעליהן הוסכם.

6. כחמישה שבועות לאחר שהתובעת החלה לעבוד באתר התקבלה לעבודה עובדת נוספת שיועדה לבצע תפקיד דומה (ואולי אף זהה) לתפקידה של התובעת, אולם בהיקף של 3 ימים בשבוע בלבד.

7. בחלוף מספר חודשים, ביום 13.7.2014, דיווחה העובדת למערער כי היא הרה. הנסיבות שבעטיין דיווחה העובדת למערער על דבר ההריון שנויות במחלוקת בין המערער לעובדת.

8. ביום 15.7.2014 פנה המערער למשיבה 1 (להלן: הממונה) בבקשה לקבל היתר לפטר את העובדת. נטעים כי לטענת העובדת המערער כלל לא הודיע לה על כוונתו לפטרה, וכי היא למדה על כוונה זו מפנייתה של הממונה אליה אגב בירור בקשת ההיתר לפיטורים.

9. ביום 11.8.2014 מסר המערער את גרסתו לממונה בעל פה. זאת לאחר שהמציא לממונה על פי בקשתה מסמכים נוספים לתמיכה בבקשתו, ולאחר שהעובדת הגישה את תגובתה בכתב. כאן המקום להטעים כי תגובת התובעת לבקשה להיתר לפיטוריה לא נמסרה למערער עובר למסירת גרסתו בעל-פה ועל כן הותר לו להשלים טיעוניו בעניין זה בכתב.

תשובת המערער לתגובת העובדת הוגשה אפוא לממונה ביום 12.8.2014.

10. ביום 16.9.2014 ניתנה החלטת הממונה שלא להתיר את פיטוריה של העובדת.

מההחלטה עולה כי המרכזת שוכנעה שהעובדת הרבתה לאחר לעבודתה ולהיעדר ממנה. עם זאת הממונה לא שוכנעה שהיה אירוע 'מכונן' שהוביל לפיטוריה ועל כן הסיקה כי דבר היותה הרה הוא שהוביל לפיטוריה. לעניין זה עמדה הממונה על כך שהמערער טען כי בעקבות התנהלותה של העובדת הוא קיים עמה שיחה כשבוע לפני יום 13.7.2014 שבה הודיע לה כי אם תאחר שוב תפוטר. מנגד העובדת טענה כי לא התקיימה שיחה ברוח זו ויתרה מזו, כי בשיחה המערער דווקא הביע את הערכתו לעבודתה ולתפקודה.

המרכזת הוסיפה כי המערער לא היה עקבי בטעמים שנתן לפיטורים. פעם טען כי פיטר את העובדת על רקע איחוריה הבלתי פוסקים, ובהזדמנות אחרת טען כי היה זה על רקע הזלזול שהביעה על משכורותיהם של עובדי החברה. מכל מקום המרכזת עמדה על כך שאין בחומר ראיות תיעוד לשיחת השימוע מיום 13.7.2014 ועל החלטת הפיטורים בעקבותיה ובנסיבות אלה שוכנעה כי יש קשר בין הודעתה של העובדת על הריונה ובין החלטת המערער לפטרה.

בנימוקי החלטתה עמדה המרכזת על כך שאם "הגיעה הממונה למסקנה לפיה הפיטורים קשורים להריון, קמה לעובדת הגנה מוחלטת מפני הפיטורים, ואין לממונה שיקול דעת ואינה מוסמכת להתיר את הפיטורים". אשר על כן ולנוכח הקשר שמצאה בין פיטורי העובדת לבין הריונה היא סירבה להתירם.

מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים