עירית תל-אביב-יפו נ' חלזון מתכת בעמ ואח'

פסק דין

לפני תביעה כספית לתשלום דמי ארנונה, בסך 1,153,192.04 ₪, בגין שימוש בנכס המצוי ברחוב שלמה המלך 38 בתל אביב (להלן: "הנכס"), בין השנים 2001- 2008. התביעה הוגשה בשנת 2011.

1.להלן העובדות, בקליפת האגוז:

התובעת הינה עיריית תל אביב. הנתבעת 1- חלזון מתכת בע"מ, הינה חברה פרטית (להלן: "חלזון"), הנתבעת 2- הגב' ורה אלין (להלן תיקרא: "ורה")- בעלת השליטה בחלזון וכן בעלת הנכס.

2.החל משנת 1953, קבלה חלזון לחזקתה את השימוש בנכס, והפעילה בו מפעל לציפוי מתכות. ביום 15.9.97 נחתם בין חלזון לורה הסכם דיירות מוגנת (להלן: "ההסכם") ובו עוגנה זכות השימוש של חלזון כדיירת מוגנת בנכס. עפ"י תנאי ההסכם, היתה חלזון זכאית להשכיר את הנכס בשכירות משנה לצדדים שלישיים, כאשר על שכירויות אלה- לא יחול חוק הגנת הדייר. עוד נקבע בהסכם כי ורה רשאית להביא לביטול ההסכם, בכל עת.

בשנת 2011 בוטל ההסכם, הנכס הוחזר לידיה של ורה ונמכר לצדדים שלישיים.

3.טענות התובעת, בתמצית -

לטענת התובעת, בפנקסיה נותר חוב ארנונה על שם הנכס. לשיטתה- על בית המשפט להורות לורה לשאת בתשלום החוב הרשום על שם חלזון, שכן היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

4.כך, טוענת התובעת כי מטרת הסכם השכירות הייתה להביא להתחמקות ורה מתשלום דמי הארנונה אשר בבעלותה. עוד טוענת היא כי אמנם, על פי ההסכם החזיקה בנכס חלזון, אולם בפועל נראה כי קיימים טעמים המצביעים על זיקתה של ורה לנכס- הסכם השכירות לא הקנה לחלזון בלעדיות בהשכרת הנכס, כך שבפועל יכלה ורה להמשיך ולהשכירו לצדדים שלישיים על אף השכירות המוגנת ואף לדרוש את פינויו הנכס בכל עת וללא הנמקה;

5.לטענת התובעת, סעיפים אלה משאירים את זכות השליטה בנכס בידיה של ורה ומביאים למסקנה כי הינה בעלת הזיקה הקרובה ביותר. כן, מצביעים הם על היות הסכם השכירות המוגנת, הסכם למראית עין בלבד.

6.עוד מבהירה התובעת כי הגדרת "החזקה" בנכס, אינה כוללת החזקה בכוח, אלא בפועל. הואיל וחלזון לא החזיקה בכל תקופת ההסכם בנכס, כי אם השכירה אותו לצדדים שלישיים, ובמועדים שונים אף עמד הנכס ריק וללא שוכרים, הרי שאין היא עונה על גדר "מחזיקה" לצורך חיובה בארנונה.

כן, טוענת התובעת כי המסקנה ההכרחית מהיות ורה בעלת הנכס ובעלת השליטה בחלזון גם יחד, הינה כי ככל שלחלזון זיקה כלפי הנכס- הרי שמכוח זיקה זו, קמה אף זיקתה של ורה.

7.באשר לגובה החוב- לשיטת התובעת, החוב הינו חוב חלוט, שכן הוגשו השגות ועררים שנדחו. וכמענה לטענות הנתבעות בדבר סירובה לרשום צדדים שלישיים כמחזיקים בנכס, חרף בקשותיהם, מבהירה התובעת כי מקום בו בדקה ואכן נמצא כי הנכס מושכר לאחר- שונה הרישום בספריה. עוד מוסיפה התובעת בהקשר זה, כי טענות הנתבעות באשר למחזיקים ספציפיים, אשר מפורטים בתצהיריהן, כלל אינן רלוונטיות, שכן אין החוב נתבע בגין החזקות אלה.

לפיכך, מבקשת התובעת את חיובה של ורה בתשלום החוב, ולמצער- חיובה עם חלזון יחד ולחוד, וכן הוספת ריבית והצמדה מיום 30.8.11 ועד לתשלום.

8.טענות הנתבעות, בתמצית

לטענת הנתבעות- יש לדחות את התביעה נוכח התיישנות עילתה והעדר פירוט החוב- מהם המועדים לחיוב, מהו הנכס ומה שטחו.

9.עוד טוענות הנתבעות, כי אל לו לבית המשפט ליתן יד לחיובה החריג של ורה, אשר היא עצמה נושה של חלזון ו"נכוותה" מקשייה הכלכליים.

10.ובפן העובדתי- טוענות הנתבעות כי במהלך 50 השנים בהם החזיקה חלזון בנכס- נשאה היא בתשלומי הארנונה ואף ניהלה השגות באשר לגובה החוב. מקום בו בקשה להעלות התובעת טענות כנגד ורה- היה עליה לעשות זאת עוד קודם לכן, במהלך ההליכים הרלוונטיים.

11.באשר להסכם הדיירות המוגנת, טוענות הנתבעות כי זכות הדיירות קמה לחלזון עוד קודם לחתימה על ההסכם. לשיטתן, עיגן ההסכם את הזכויות שקמו עוד קודם וזאת בשל קשיים כלכליים של חלזון, אשר חייבו את חתימתו. אף פינויה של חלזון מהנכס נעשה בשל התגלעות קשיים כלכליים של חלזון , ורק בשלב בו נסתיים ההסכם- השכירה ורה את הנכס.

באשר למועדים בהם החזיקו בנכס צדדים שלישיים, החזקות אשר לא קיבלו ביטוי ברישומי התובעת, טוענות הנתבעות כי הצליחו להוכיח החזקות אלה וכי דברי עו"ד לוי, אשר לא נחקר על תצהירו, נמצאו אמינים.