עירית רמת גן נ' זימין

החלטה

בפני בקשתו של המבקש כי אורה על ביטול העיקולים אשר הוטלו על זכויותיו במסגרת תיק ההוצאה לפועל נשוא הבקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות בתיק זה.

ב"כ המבקש הפנה לדבריו של כב' הש' רובינשטיין ברע"א 7815/09 אופיר יונתן דוד נ' אקסלנס נשואה שרותי בורסה בע"מ (פורסם בפדאו"ר):

חרף האמור מעלה, כי הוצאת הצו יסודה בדין, סבורני כי היה על בית המשפט להידרש לנושא הערבויות להבטחת נזקי המבקש. אעיר, כי בתגובתה נתפסה המשיבה לכלל טעות, משסברה כי המקרה הנוכחי חוסה תחת חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו. ואכן, בחוק ההוצאה לפועל אין הוראה המסמיכה את ראש ההוצאה לפועל להורות על מתן ערבות כאמור. ייתכן, מבלי לטעת מסמרות, כי אין זו השמטה מקרית, ובמקרים כגון אלה אין מקום לדרישת ערבות לטובת החייב (בר אופיר, בעמ' 374; לעומת זאת ראו בר"ע 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4) 529). ואולם משהוגשה בקשת רשות להתגונן חל סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, המורה: "לענין הדיון בבית המשפט רואים את ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן בדיון מקוצר לפי תקנות סדר הדין האזרחי". הוא הדין באשר למתן סעדים זמניים. כאשר נתבקשו סעדים כאמור לאחר הגשת התנגדות, יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, ובאשר לסעד עיקול זמני יחולו הוראות ייחודיות שבפרק העוסק בסדר דין מקוצר (תקנה 207). אך כאשר ניתן סעד זמני בהליך ההוצאה לפועל, יעמוד הסעד בעינו "כל עוד לא החליט בית המשפט אחרת" (תקנה 108(ג) לתקנות ההוצאה לפועל). למקרה שלפנינו, שעניינו בקשה לביטול סעד שניתן טרם הגשת התנגדות, לא הותאם, ככל הנראה, הליך פרוצדורלי מפורש בחוק או בתקנות. הסעד ניתן מתחילה בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, אולם הבקשה לביטולו הוגשה לפני ערכאה הנשלטת על-ידי תקנות סדר הדין האזרחי. בסופו של יום, כך דומה, על בקשה זו להידון בכפוף לתקנות סדר הדין האזרחי ובהתאם להוראות המצויות בהן, כדי להחיל על הנתבע את מכלול ההגנות שמקנות לו התקנות" (ההדגשות שלי – י.ב.), וביקש, על סמך דברים אלה, לקבוע כי היה על המשיבה להוכיח את כל היסודות הנדרשים בבקשה להטלת עיקול זמני, מלכתחילה, בהליך זה, באמצעות תצהיר של נציג מטעמה.

ברם, יש לטעמי לדוק פורתא בעניין היקף תחולתה של הלכת אקסלנס הנזכרת לעיל.

קיים שוני, דיוני ומהותי, בין התנגדות המוגשת במועד (כאשר הצו הזמני ניתן על ידי רשם ההוצאה לפועל במסגרת בקשה בטרם מסירת האזהרה) ובין התנגדות המוגשת באיחור (כאשר הצו הזמני אינו אלא הליך מנהלי הננקט לאחר תום המועד להגשת התנגדות), בצירוף בקשה להארכת המועד להגשתה.

במקרה בו מוגשת בקשה להארכת המועד, הרי שלא ניתן לומר, כל עוד לא האריך בית המשפט את המועד להגשתה, כי "הוגשה בקשת רשות להתגונן" והתביעה הפכה להיות תביעה בסדר דין מקוצר לכל דבר ועניין.

יש לזכור כי בקשה להארכת המועד להגשת התנגדות יכולה להיות מוגשת, לכאורה, ללא הגבלת זמן, גם בחלוף שנים רבות מרגע שנמסרה האזהרה והחלו ההליכים (והליכי עיקול הם מנהליים ביסודם) בתיק ההוצאה לפועל.

ברם, גם אם תאמר שכוונתה של הלכת אקסלנס היא לפרוש את כנפיהן של ההגנות המצויות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, על כל הבקשות לביטול סעדים זמניים, באשר הן, ובלבד שהן מונחות בפני בית המשפט, גם אם ההתנגדות במסגרתן הוגשו הוגשה באיחור, הרי שאין הכרח שהמשיבה תוכיח את יסודותיה של הבקשה לעיקול זמני באמצעות עדותו של המבקש עצמו.

וכעת לגופו של עניין:

כאמור בתקנות 362 ו- 374 לתקנות סדר הדין האזרחי הרי שמספר תחנות בדיקה נורמטיביות ניצבות בדרכם של צווי העיקול:

1.קיומה של תשתית ראייתית מהימנה לכאורה לקיומה של עילת תביעה.

2.קיומה של תשתית ראייתית מהימנה לקיומו של חשש סביר שאי מתן הצווים יכביד על ביצועו של פסק הדין.

3.מאזן הנוחות בין הצדדים או הנזק אשר ייגרם למבקש צווי העיקול לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתנו הצווים.

4.שאלת תום ליבו של מגיש הבקשה למתן צווי עיקול זמני.

5.השאלה האם מתן צווי העיקול צודק וראוי בנסיבות העניין.

6.שאלת מידתיות הפגיעה של צווי העיקול – כלומר, שהפגיעה אינה במידה העולה על הנדרש.

למרות ששיקולים אלה נזכרים באופן נפרד בתקנות, הרי שאין ספק כי הם חופפים במידת מה זה את זה ומשפיעים זה על זה – לדוג': פשיטא כי השאלה האם ראוי וצודק ליתן את הצו תושפע מתום ליבו (או חוסר תום ליבו) של מבקש הצו וכי מאזן הנוחות (או מאזן הנזקים) בין הצדדים משפיע על שאלת מידתיותה של הפגיעה.

הצדדים התמקדו בדיון בפני בשאלת קיומה של תשתית ראייתית מהימנה לכאורה לקיומה של עילת התביעה; בשאלת קיומה של תשתית שכזו להכבדה על ביצועו של פסק הדין; ובשאלת מאזן הנוחות בין הצדדים או מידתיות הפגיעה במבקש.

אומר כבר עתה כי נחה דעתי שקיימת תשתית ראייתית מהימנה לכאורה לקיומה של עילת תביעה כנגד המבקש. המבקש הודה כי ביקש להירשם כמחזיק בנכס נשוא כתב התביעה, וכי לא ביקש לשנות את הרישום עת עזב את הנכס, משום שסבר שדי ברישומו ביישוב אחר כמחזיק בנכס אחר.