עירית רמת גן נ' ביטון

החלטה

מונחת בפניי התנגדות לביצוע כנגד תביעה על סכום קצוב בסך 19,156 ₪.

רקע

עיריית רמת גן (להלן: "המשיבה") הינה רשות מקומית. צמח משה (להלן: "נתבע 1") וביטון אלי (להלן: "מבקש 2") החזיקו בנכס בתחום שיפוטה של המשיבה ונותרו חבים לה כספים בגין חובות ארנונה.

המבקש 2 טען מנגד כי המשיבה לא נקבה בתקופה אליה מיוחס החוב הנטען ומאחר והתאריך הקובע שצוין בכתב התביעה מתייחס לשנת 2008, כך גם תגובתו מתייחסת לתקופה זו. מבקש 2 טען כי הזכויות בנכס נשוא התביעה הועברו בתאריך 10.10.07 למר אלי גוטמן והוחזרו למבקש 2 בתאריך 1.1.08 ובו ביום הועברו הזכויות בנכס למר עמי לברון שהחזיק בנכס עד לתאריך 24.7.08. בהסכמים עם מר גוטרמן ומר לברון צוין כי החובות על הנכס יחולו עליהם לרבות החוב נשוא התביעה. בתאריך 24.7.08 הועברו הזכויות בנכס באופן סופי לידי מר סאבח תאופיק אשר התחייב בכתובים להעביר הנכס על שמו מול כל הרשויות והמבקש 2 אף נכח עת העביר מר תואפיק את הנכס על שמו אצל המשיבה.

במהלך הדיון שנערך בפני בתאריך 12.10.09 הגישה המשיבה מסמך (סומן כמש/2) בו מבקש המבקש 2 לגרוע את נתבע 1 מרישום הנכס נשוא התביעה ולהותיר את כל החובות על שמו בלבד. המבקש 2 אישר בחקירתו כי החתימה המופיעה על מסמך זה היא חתימתו. בנוסף אישר כי לא הוא אישית הגיש את הסכמי השכירות בין מר גוטמן ומר לברון למשיבה אלא הוא "חושב" כי הם דאגו לכך (ראה שורה 25 דף 1 לפרוטוקול מתאריך 12.10.09), בהמשך חקירתו אישר כי לא ווידא כי אכן שני אלה הגישו הסכמי השכירות למשיבה אך טענתו היא כי הפנה את המשיבה לשני האדונים גוטמן ולברון ולטענתו מי שמחזיק בנכס הוא זה שמשלם את הארנונה (ראה שורות 3-5 דף 2 לפרוטוקול מתאריך 12.10.09).

דיון

טרם אתן את החלטתי אחזור בתמצית על הקריטריונים המנחים את ביהמ"ש בבואו ליתן רשות להתגונן. בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח' פ"ד כ(2) 520, 522).

בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש.

טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא – באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן ודרכי הוכחתן של הראיות. יחד עם זאת, על בית המשפט לבדוק האם אין בטענות הנתבע להוכיח כי מטרתו למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים הנובעים מהליך המקוצר והאם טענותיו של הנתבע "סתמיות" או נתבדו והופרכו בחקירתו הנגדית. על בית המשפט לבדוק האם קיימת בהן בבקשה עילה לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסת התובע.

ראשית טען המבקש 1 כי בין התאריכים 10.10.07 ל-24.7.08. הועברו הזכויות בנכס בדרך של שכירות ובהסכמי השכירות התחייבו השוכרים לשאת בכל החיובים לטובת המשיבה. שנית טען המבקש 1 כי החל מתאריך 24.7.08 הועברו הזכויות בנכס באופן סופי לידי מר סאבח תאופיק אשר התחייב בכתובים להעביר הנכס על שמו מול כל הרשויות והמבקש 2 אף נכח עת העביר מר תואפיק את הנכס על שמו אצל המשיבה.

סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כדלהלן:

"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".

סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כדלהלן:

נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.