עירית קרית שמונה נ' סופיר ואח'

פסק דין

בפניי מונחת תביעה כספית שהגישה עיריית קריית שמונה (להלן: "התובעת" או "העירייה") כנגד הנתבעים לחיובם בתשלום סך של 214,200 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה בתאריך 4.5.08), המגיע לה בחזקת רשות מקומית על-פי דין, לפי הנטען, כתשלומי מסים.

עיקר טענות התובעת

לטענת התובעת, הנתבעים החזיקו בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, בנכסים המצויים בתחום שיפוטה של התובעת ואשר מזוהים בפנקסי העירייה במספרים שלהלן: 28017002, 91104000, 91105000, 91106000, 97014002, 15970014003001, 1597014002001 ו- 1597014003001 (להלן: "הנכסים"). בתמיכה לתביעתה, הגישה התובעת עותק מפנקסי העירייה הערוכים כתדפיס ממוכן בדבר יתרת החוב הנטען (להלן: "תדפיס החוב"). לטענתה, תדפיסי החוב מהווים 'ראיה לכאורה' לגבי נכונותם ולגבי חובות המגיעים לעירייה מהנתבעים, זאת בהתאם להוראות סעיף 318 לפקודת העיריות (נוסח חדש), כאשר הנטל לסתור האמור בפנקסים אלה מוטל על כתפי הנתבעים, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה', ובנטל זה לא עמדו הנתבעים בנסיבות המקרה הנדון.

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה ערוך על ידי מר מוטי אזולאי (להלן: "אזולאי"), המשמש כמנהל אכיפה במחלקת הגבייה בעירייה. אזולאי פירט את הנכסים מושא התובענה ותקופת החוב בגין כל נכס וסכומו, כאמור בסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית מטעמו. לגרסתו, בכל התקופות שצוינו על ידו בתצהירו, היה החייב רשום בספרי העירייה כמחזיק בנכסים הללו. לביסוס טענותיה, הגישה התובעת מסמכים שונים, ביניהם דו"ח יתרות חשבון מעודכן ליום 10.2.11, מצב חשבון לכל נכס בנפרד, צווי עיקול ודרישות תשלום.

לטענת התובעת, הנתבע מעולם לא הגיש השגה וערר על חובותיו העירוניים בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ב-1976 ואשר במסגרתם אמורה להתברר טענת הנתבעים בדבר העדר חזקה בנכס. משכך, ובהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הנ"ל החוב מושא התביעה הפך לחלוט ועל הנתבעים מוטלת החובה לשלמו לעירייה. יתרה מכך, הנתבע לא פעל לשנות את שם המחזיק בנכסים לאחר שהחזקה בהם הועברה לאחרים, ולכן בהתאם להוראות סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש), החובות העירוניים רובצים לפתחו של הנתבע ועומדת לטובת העירייה הזכות לתבוע אותו מכוח מעמדו כ"מחזיק קונסטרוקטיבי". בענייננו, הנתבעים לא הראו כי הם פנו לעירייה לצורך שינוי שם המחזיק בנכס על אף דרישות תשלום אשר נשלחו אליהם. לשיטת התובעת, כל עוד לא נמסרה לעירייה הודעה בכתב מטעם הנתבעים בעניין שינוי זהות המחזיקים בנכסים או בשילוט, מוחזקים הנתבעים ע"י העירייה, כמחזיקים עפ"י דין, וככאלה הם חויבו במיסים הנדרשים ע"פ חוק.

בסיכומיה, חזרה ב"כ התובעת על עיקר הטענות כמפורט לעיל, תוך הפנייה לפסיקה רלוונטית, והדגישה כי הנתבעים לא ביקשו את רשות בית המשפט לדון בטענותיהם שהיו אמורות להתברר במסגרת מנהלית. עוד נטען, כי הנתבעים לא הציגו גרסה כלל להפרכת התביעה, לא כל שכן גרסה חשבונאית נוגדת, כאשר הנטל מוטל על שכמם להוכיח שינוי בחובות מיסוי.

התובעת ביקשה לדחות, מכל וכל, את טענת ההתיישנות שמעלים הנתבעים בהגנתם, מאחר ולשיטתה היא שיגרה לנתבעים דרישות תשלום וביצעה פעולות חוזרות ונשנות לשם גביית החוב, לרבות ביצוע צווי גבייה מנהליים. ברם, הנתבעים מיאנו לשלומו או לנקוט הליכים 'לתקיפת' החוב, כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות. להוסיף לכך, חלק מהחוב מתייחס לשילוט שלא שולם דבר בגינו. עוד נטען, כי אין בטענת ההתיישנות על מנת לסייע בידיהם של הנתבעים, מאחר ובמקרה בו עסקינן הם ידעו אודות החוב, לרבות ניהול הליכי גבייה בגינו.

באשר למוצג נ/1 שצירפו הנתבעים במעמד ישיבת ההוכחות ואשר, לטענתם, מהווה ראיה בדבר תשלום החוב, טוענת התובעת כי אין במסמך זה כדי להושיע לנתבעים בהוכחת הגנתם, משום שאינו מהווה ראיה אותנטית, הוא אינו חתום, אינו מאושר ואינו נושא את המילים 'סיום גמר חשבון' או 'אישור על אי קיום חובות כנגד הנתבעים', לא ביחס לנכס הרשום על גבו, ואף לא ביחס ליתר הנכסים מושא התובענה.

לסיום, ביקשה התובעת לחייב את שני הנתבעים, יחד ולחוד, בחובות הארנונה כלפי העירייה בטענה כי הנתבעים, בהיותם בני זוג, ניהלו תא משפחתי אחד והיו מעורבים, לטענתה, הן בהכנסות והן בהוצאות במהלך תקופה החזקה בנכסים מושא התובענה.

עיקר טענות הנתבעים

הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הגיש שתי בקשות רשות להגן, האחת מיום 23.6.08 והשנייה מתוקנת מיום 26.12.10. החל ממועד הגשת בקשת הרשות להגן המתוקנת, במרבית מהדיונים שהתקיימו, היו הנתבעים מיוצגים ע"י מר אברהם לזר, מתנדב מטעם עמותת 'ידיד'.

הנתבעים העלו שתי טענות מקדמיות: הראשונה - העדר יריבות עם הנתבעת, משום שהיא לא החזיקה בנכסים מושא התובענה, למעט דירת המגורים ; והשנייה - דחיית התובענה מפאת התיישנות חלק מהחוב הנטען.

הנתבע מסר גרסה מפורטת הכוללת פירוט מועדי החזקה שלו בנכסים. לגבי נכסים מספר 1597014003001 ו- 1597014002001, נטען כי מדובר בשילוט ולא בחוב עבור החזקת נכסים, ולטענתו הוא לא החזיק בנכסים אלה, כלל ועיקר. לעניין נכס מס' 28017002 נטען, כי נכס זה הינו מקום מגוריהם הנוכחי של הנתבעים. לטענתו, בשנת 2008 שולם על ידו סכום של 3,000 ₪, ולכן עומדת יתרת החוב בגין הנכס הנ"ל כיום על סכום של 800 ₪ בלבד. באשר ליתר הנכסים נטען, כי התשלומים להם זכאית העירייה כבר שולמו זה מכבר על ידי הנתבעים, וכל תשלום שלא שולם בעדם, חלה לגביו התיישנות.

לביסוס ראיותיהם, צירפו הנתבעים חוזי שכירות, הודעה לעירייה, בקשה לקבלת הנחה נוסף על העתק תשלום לעירייה, ותצהיר שהוגש לעירייה ע"י הנתבע שאומת ע"י היועץ המשפטי לעירייה, עו"ד אריאל בר-יוסף, ביום 25.06.07 והמתייחס למבנה באזור התעשייה הצפוני.

בסיכומיו, הודה הנתבע כי הוא (ולא אשתו) החזיק בנכסים מושא התובענה (למעט נכס אחד המהווה את בית מגוריהם המשותף) וניהל בהם את עסקיו, ובכך ניסה, למעשה, להרחיק את אשתו מכל קשר לחובות בגין נכסים אלה. הנתבע טען, כי הוא מתגורר יחד עם בני משפחתו ברח' רש"י בקריית שמונה וכי עבר להתגורר בבית אמו בשכונת הוורדים לתקופה מסוימת. עוד טען הנתבע, כי הוא שילם את המסים עבור בית מגוריו החל משנת 2006 ויש באמתחתו אישור על כך. לגבי הנכס באזור התעשייה הצפוני, נטען כי הנתבע החזיק בנכס האמור למשך שנת 2005 על-פי הסכם שכירות שצורף, אך עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה הוא העתיק את מקום עסקיו לירושלים, ועל כך הוא מחזיק באישורים. לדבריו, בשנת 2006 מסר הודעה על פינוי הנכס ועזיבתו לעו"ד שאוליאן, המייצג את המשכירה והבעלים של הנכס, וכן למר אריאל מהעירייה.

לסיום, עתר הנתבע כי בית המשפט יורה על מחיקת החובות הישנים, מחמת התיישנותם, וביקש את התחשבות בית המשפט בשל קשיים כלכליים בהם, לטענתו, הוא נתון.

דיון ומסקנות

לאחר שעיינתי בכתובים, שקלתי את עדויות הצדדים ולאחר שבחנתי את הראיות שהוגשו לתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, כפי שיפורט להלן.

החובה לשלם ארנונה לרשות מקומית בגין נכס חלה על המחזיק בנכס בהיותו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. סעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מגדיר 'מחזיק' כ-" אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או פנסיון". המבחן מיהו מחזיק הוא, מי שהינו 'בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס', ולכן שוכר המתגורר בנכס מחויב בארנונה ולא הבעלים הרשום. אולם, בהעדר שוכר וגם אם הנכס ריק, מחויב בתשלום הבעלים. יצוין כי בגין נכס ריק ניתן לבקש פטור מתשלום ארנונה לתקופה מוגבלת, אך הפטור מותנה בהגשת בקשה בזמן אמת.