עירית קרית אתא נ' יצחק ואח'

פסק דין

השופטת יעל וילנר:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט ערן נווה) מיום 1.8.11 שניתן בת.א. 5305/03 (להלן: "פסק הדין").

רקע בקצרה

1.המשיבים מחזיקים בחלקות 105 ו-106 בגוש 10232 (להלן : "המקרקעין") משנת 1953. במהלך השנים הקימו המשיבים במקרקעין חוות סוסים ומבנים נוספים ללא היתר בנייה. ביום 28.12.03 הגישה המערערת (להלן – "העירייה") תביעה לסילוק יד מהמקרקעין כנגד המשיבים לבית משפט השלום בקריות.

אין מחלוקת כי העירייה היא הבעלים הרשום של המקרקעין שהופקעו לטובתה על פי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) 1943. חלקה 106 הופקעה בשנת 1985 וחלקה 105 הופקעה בשנת 1997.

2.ביום 25.3.07 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא (להלן – "פסק הדין הראשון") בו התקבלה תביעת העירייה והמשיבים הצטוו לפנות את המקרקעין. כן קבע בית משפט קמא כי על העירייה לפצות את המשיבים בגין השקעותיהם במקרקעין. בית משפט נמנע מלקבוע את סכום הפיצוי ועל כן הורה על עיכוב ביצוע פסק הפינוי למשך 7 חודשים על מנת שהצדדים יוכלו להגיע להסדר בדבר מינוי שמאי מוסכם שיעריך את הפיצוי הראוי.

שני הצדדים ערערו על פסק הדין הראשון לבית משפט זה.

3.בבית משפט זה (ע"א 4482/07 יצחק נ' עיריית קריית אתא (2008)) נחלקו הדעות; דעת הרוב (מפי כב' ס. הנשיאה השופט י. גריל וכב' השופט ע. גרשון) קבעה, בהתבסס על קביעותיו של בית משפט קמא, כי החזקת המקרקעין על ידי המשיבים, הקמת המבנים והשימוש שנעשה במקרקעין לאורך כל השנים, היו ידועים לעירייה והיא אף הזמינה אצל המשיבים פעילויות במקרקעין בחוות הסוסים. התנהגות זו של העירייה יצרה אצל המשיבים צפייה והסתמכות, ויש בהתנהגותה כדי ליצור רישיון מכללא למשיבים להחזיק במקרקעין ולעשות בו שימוש, רישיון אשר הסתיים עם הגשת התביעה לפינוי ולסילוק יד.

4.אשר לסוגיית הפיצוי - דעת הרוב סברה כי ראוי שהפיצוי המגיע למשיבים בגין ההשקעות שהשקיעו במקרקעין ייפסק להם בטרם פינויים מהמקרקעין וכתנאי לפינוי. לפיכך, הורתה דעת הרוב על עיכוב ביצועו של פסק הדין הראשון עד שייפסק למשיבים הפיצוי בגין השקעותיהם כפי שייקבע על ידי בית משפט קמא. לצורך כך הוחזר הדיון לבית משפט קמא "על מנת שידון בפיצוי המגיע למערערים [למשיבים כאן] מן המשיבה [העירייה] בגין השקעותיהם במקרקעין, ככל שיוכחו" (להלן יקרא פסק הדין של דעת הרוב – "פסק הדין המחוזי").

5.למען השלמת התמונה אוסיף כי דעת המיעוט (מפי כב' השופט א. קיסרי) סברה כי משקבע בית משפט קמא כי למשיבים אין כל זכות במקרקעין, היה על בית המשפט לקבל את תביעת העירייה לפינוי המשיבים מהמקרקעין ללא כל תנאי וסייג. עוד סברה דעת המיעוט כי אין לפסוק פיצויים במסגרת תביעה לסילוק יד.

6.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה ברע"א  7226/08 מיום 8.4.10. במסגרת ההחלטה כתב כב' השופט רובינשטיין כי ניתן היה גם להכריע כעמדת דעת המיעוט שכן, "אין ספק כי פלישה מעין זו הגיעה זמנה להסתיים, ויפה שעה אחת קודם. חובתם של בתי המשפט ליתן יד למאבק רשויות הציבור גם אם בא במאוחר, מאוחר מאוד – לפינוי פולשים ממקרקעיהן" (סעיף ז' לפסק הדין). יחד עם זאת, מאחר והמחלוקת למעשה הצטמצמה לשאלה אם יעוכב הפינוי עד לקביעת הפיצוי ומאחר ואין בשאלה זו כל חידוש ומדובר ביישום הלכות קיימות, נקבע כי אין מקום לתת רשות ערעור. בהתאם לכך, הוחזר הדיון לבית משפט קמא על מנת שייקבע את גובה הפיצוי.

7.על פי הסכמת הצדדים, מינה בית משפט קמא את השמאי מר יצחק סיוון כמומחה מטעם בית המשפט (להלן – "המומחה") על מנת שייחווה דעתו "אודות שווין של כל ההשקעות שהשקיעו הנתבעים במקרקעין, כאשר המומחה יפרט ככל האפשר את סוג ההשקעות ואת שווי כל אחת מהן לגופה" (ראו החלטת בית משפט קמא מיום 7.9.2010).

8.בחוות דעתו מיום 11.1.11 העריך המומחה את שווי המחוברים על פי שווי שוק של כל מחובר במועד ההערכה בסכום כולל של 606,571 ₪ ללא מע"מ, תוך שהוא לוקח בחשבון את גורם הפחת. אציין כי המחוברים כוללים - רחבת חניה, סככת אירועים, רחבת רכיבה, סככת מנוחה, משטח מגודר המשמש לאילוף, משטח בטון לרחיצת סוסים, בית מגורים, אורווה, מחסן, מתבן, שער חשמלי, רחבת אבן, רחבת בטון בכניסה לבית, 19 עצים, 3 עמודי תאורה, וחיבור לביוב באורך 30 מטר (להלן יקראו" המחוברים"),

9.בפסק דינו המשלים מושא הערעור שלפנינו (להלן "פסק הדין המשלים"), אימץ בית משפט קמא את מסקנותיו של המומחה לעניין שווי המחוברים. בית המשפט דחה את דרישת העירייה לקזז מסכום הפיצוי דמי שימוש, בהיותה הרחבת חזית אסורה ועומדת בניגוד להנחיית פסק הדין המחוזי.

עוד קבע בית משפט קמא כי מסכום הפיצוי יש לקזז סך של 50,000 ₪ - שווי השקעות שהמשיבים רשאים לקחת לעצמם. לבסוף, בית משפט קמא קבע כי יש להוסיף מע"מ על הסכום שנקבע על ידי המומחה.

בסופו של דבר קבע בית משפט קמא כי על העירייה לשלם למשיבים פיצוי בגין המחוברים בסכום של 645,622 ₪ (כולל המע"מ) כתנאי לפינוי המקרקעין.

10.חשוב לספר עוד כי המומחה קבע בחוות דעתו כי מקצת מן המחוברים שהעריך את שוויים איננו נמצא בחלקות 105 ו- 106 מושא הדיון שלפנינו, כי אם בחלקה 109 הסמוכה. בית משפט קמא קבע כי מאחר ועל המשיבים לפנות את כל חוות הסוסים לרבות החלק היושב על חלקה 109, אין טעם להפריד בין המחוברים השייכים לחלקות 105 ו- 106 לבין המחוברים השייכים לחלקה 109 ועל כן הורה כי על העירייה לפצות את המשיבים גם בגין המחוברים המצויים בחלקה 109.

           על פסק הדין המשלים, מונח הערעור שלפנינו.