עירית צפת נ' עטייה

החלטה

1.ביום 17.1.2012 הוגש כתב אישום, בו הואשם הנאשם בביצוע עבודה ושימוש במקרקעין ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). בפרק העובדות שבכתב האישום צויין כי ביום 1.6.2011 או בסמוך לכך התגלה כי בנכס שידוע כחלקות 91, 92 בגוש 13062 (להלן: המקרקעין) בוצעו באחריות הנאשם העבודות והשימושים הבאים: הצבת מבנה מפלדה (להלן: המבנה) וריתומו לקרקע באופן קבוע, ללא היתר כדין. עוד צוין כי הנאשם אחראי לביצוע ולשימוש ללא היתר, בכך שהשתמש במבנה כדוכן לרוכלות.

2.בישיבה ביום 6.1.2013 העלה הסניגור שתי טענות מקדמיות: התיישנות והעדר יריבות. באשר להתיישנות (טענה מקדמית הנזכרת בסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1972 (להלן: חסד"פ)) - נטען כי המבנה קיים למעלה מחמש שנים, ובאשר ל"העדר יריבות" - נטען כי צד שלישי, ולא הנאשם, הינו הבעלים של המבנה. הסניגור הציג רישיון רכב ולפיו צד שלישי הינו הבעלים של רכב שמספרו 16-044-15 (להלן: הרכב) ו"הבהיר" כי מדובר ברישיון רכב של נגרר.

בישיבה ביום 28.10.2013 הדגיש בא-כוח המאשימה כי שימוש הינו עבירה מתחדשת שאינה מתיישנת. באותה ישיבה העיד המפקח אבירם גלולה. הוא אישר כי צד שלישי הינו הבעלים של הרכב; אמר כי לאחר ביקורו במקרקעין ביום 23.6.2011 וזיהוי המבנה, פעל הנאשם להריסת חלקו אשר רתום לקרקע; והבהיר כי בכל מועדי ביקוריו, הפעיל הנאשם "את המקום", וכי שימוש במבנה הרתום לקרקע נעשה ביום 23.6.2011 ("עובד בתפוקה מלאה עם כל הריתום בקרקע והכל").

3.באשר להתיישנות כטענה מקדמית - לא ניתן לקבלה בטרם נשמעו ראיות. אכן, אף אם מועד בניית המבנה אינו ידוע, מכתב האישום עולה כי עבירת השימוש בוצעה ביום 1.6.2011 או בסמוך לו. כאמור, כתב האישום הוגש כחצי שנה לאחר מועד זה, וככל שמדובר בעבירה של שימוש - לא חלה לגביה התיישנות. גרסתו העובדתית של הנאשם באשר למועד בניית המבנה לא הוכחה (ולמעשה אף לא נטענה), ובירורה שמור לשלב שמיעת הראיות.

4.העדר יריבות אינה טענה מקדמית במשפט הפלילי, ואינה נמנית על הטענות המקדמיות המפורטות בחסד"פ. נראה כי כוונת הסניגור בטענתו זו הינה כי הבעלים של המבנה (הרכב?) איננו הנאשם אלא צד שלישי, ולפיכך היה מקום להגיש נגדו - ולא נגד הנאשם - את כתב האישום, ומכאן דין כתב האישום להתבטל. לענין השימוש בלא היתר כדין - אין חוק התכנון והבניה מבחין בין בעלים של מבנה שנבנה שלא כדין, ואסור בו השימוש ללא היתר, לבין מי שאינו הבעלים. מעבר לדרוש, העיד הפקח כי הנאשם - ולא אחר - ביצע את השימוש במבנה. לפיכך, דין טענה זו, כטענה מקדמית, להידחות.

5.אשר על כן, הנני דוחה את כל הטענות המקדמיות שנטענו על-ידי סניגורו של הנאשם.

6.והערה לסיום: בהחלטתי ביום 28.10.2013 הוריתי לבא כוח הנאשם להגיש השלמת טיעון בכתב לגבי הטענות המקדמיות עד ליום 15.11.2013. הוא לא עשה כן, ורק ביום 9.1.2014 הגיש בקשה להבהרה של אותה החלטה ולקציבת מועדים חדשים להגשת הטיעונים בכתב.

אכן, בסעיף 2 לאותה החלטה - לאחר שקבעתי כי עד ליום 15.11.2013 יגיש בא-כוח הנאשם את השלמת טיעוניו, הוריתי לבא-כוח הנאשם להגיש עד ליום 15.12.2013 את טיעוניו בכתב, וקבעתי כי עד ליום 25.12.2013 יוכל בא-כוח הנאשם ליתן תשובה בכתב לטיעוני בא-כוח המאשימה. ברי מהקשר הדברים כי עד ליום 15.12.2013 נדרש בא-כוח המאשימה, ולא בא-כוח הנאשם, להגיש את טיעוניו, וכי בטעות הוחלפה המילה "המאשימה" במילה "הנאשם". הגשת הבקשה ביום 9.1.2014 למתן הבהרה אינה מצדיקה את אי הגשת השלמת הטיעון במועדים שנקצבו. אי הגשת השלמת הטיעון בהתאם לסעיף 1 להחלטה האמורה כמוה כוויתור על הגשתם.

ניתנה היום, ט"ו שבט תשע"ד, 16 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: