עירית עכו נ' מלאך

החלטה

מבוא

בקשה לחייב את המשיבה לשלם למבקש הוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 .

למבקש יוחסו 4 עבירות של החניית רכב מבלי ששולמה אגרת חנייה מוסדרת, לפי סעיף 12 (א) לחוק העזר עכו (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א - 1990. המבקש זוכה משלושה אישומים לאחר שהמבקשת חזרה בה מכתב האישום, ומהאישום הנוסף זוכה משהתקבלה טענת הגנה מן הצדק.

טיעוני הצדדים

המבקש עותר לחייב את המשיבה בהוצאות הגנה, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, הן בהסתמך על העילה של העדר יסוד להאשמה והן בטענה כי התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. לטענתו, הוא זוכה זיכוי מוחלט, כאשר התשתית הראייתית שהייתה מונחת בפני המשיבה עובר להגשת כתב האישום לא הייתה מעלה אצל תובע סביר ציפייה לביסוס הרשעה, שכן, כבר מראשית הדרך ברור היה כי המשיבה לא תצליח להרים את נטל הראיה ולהוכיח קיומה של עבירה. אשר לנסיבות אחרות המצדיקות זאת, טוען המבקש כי מתחילתו של ההליך טוען הוא לליקוי או תקלה במערכת הרלבנטית ועל מנת להוכיח הגנתו ביקש לקבל לידיו את ההוראות הרלבנטיות על מנת לבדוק טענתו כי קיימות תקלות וליקוי במערכת. הימנעות המשיבה מלהמציא לו את החומר המבוקש יש בה כדי לגרום לקיפוח הגנתו של המבקש ופגעה באפשרותו לנהל את משפטו. לטענתו, מחדל זה הינו בגדר נסיבות אחרות המצדיקות פסיקת הוצאות הגנה ופיצוי. יתרה מכך, אין המדובר בטעות סבירה או במעידה חד פעמית של המשיבה, שכן הוא נאלץ שוב ושוב לפנות אליה בבקשה לביטול הדוחות, ולפיכך, יש בהתנהלותה של המאשימה בתיק זה כדי להצדיק שימוש בסעיף 80 (א) לחוק העונשין. המבקש מבקש לחייב את המשיבה בהוצאות המקסימאליות בגין ניהול הישיבות בסך כולל של 9,633 ₪, הכולל בנוסף לאמור בהתאם לסעיף 9 (ב) לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) סכום הגבוה ב- 50%, לאור התנהלותה הרשלנית של המשיב, כנטען.

ב"כ המשיבה עותרת לדחיית הבקשה בטענה כי בדיון שהתקיים ביום 30.05.11 לא התקיימה הקראה והמבקש כפר בכתב האישום מבלי שהוקרא לו ואף לא נקבע דיון הוכחות להמשך. לטענתה, שגה בית המשפט בהחלטתו מיום 08.05.12 כאשר נעתר לתיקון כתב האישום על ידי מחיקת האישומים 1, 3 ו- 4, זאת, שעה שלא הוגשה בקשה למתן החלטה אלא "הודעה". זאת ועוד, לאחר הודעת המאשימה על הותרת פרט האישום מס' 2 על כנו, המבקש כלל לא כפר באישום זה. עוד נטען כי לא מתקיימת העילה של העדר יסוד להאשמה, שכן, היא נהגה בסבירות ובזהירות הראויה עת הגישה את כתב האישום, שכן, התשתית הראייתית שהייתה בידה, עובר להגשת כתב האישום, היו דו"חות החנייה כפי שנרשמו על ידי פקחיה ותמונות המוכיחות כי לרכבו של המבקש לא הוצמד תו תשלום חניה כנדרש על פי חוק, ואך בהמשך, לאחר שטען כי הוא שילם אגרת חנייה באמצעות מערכת "פינגו", הודיעה היא על חזרתה מפרטי האישום 1, 3 ו-4, לאחר שהוברר כי אכן שולמה אגרה כנדרש. הוד הוסיפה המשיבה כי, התנהגותו של המבקש פגעה ביכולתה להגיע לחקר האמת, מאחר והוא לא פירט את טענותיו בגוף בקשתו להישפט, והיא מצידה עשתה כל שביכולתה על מנת להשיג את מלוא חומר החקירה אשר ביקש המבקש לצורכי הגנתו. עוד טוענת המשיבה כי על בית המשפט להבטיח כי התביעה לא תירתע מהגשת כתבי אישום מקום שיש בידיה ראיות לביסוסו, רק מחמת החשש מפני חיובה בפיצוי במקרה של זיכוי, ויש להבטיח קיומה של תביעה חזקה אשר תוכל להילחם במפר החוק ולא לרפות את ידיה. בנוסף לשיקולים אלה, על בית המשפט לקחת בחשבון שאין קביעה פוזיטיבית שהמבקש לא ביצע את העבירה המיוחסת למבקש באישום מס' 2 . לטענתה, משחזרה בה מכתב האישום לגבי פרטי האישום 1,3 ו- 4 בטרם הוקרא כתב האישום למבקש ובטרם השיב זה לאישום, ומשבוטל פרט האישום 2 מבלי קוימה הקראה כאמור, הרי שאין לראות במבקש כמי שזוכה מאשמה או כמי שהשיב לכתב האישום, והרי יסוד זה של זיכוי מאשמה או ביטול כתב אישום לפי סעיף 94 (ב) לחסד"פ, היינו, לאחר הקראת כתב האישום, הינו יסוד מהותי והכרחי בהוראת סעיף 80 לחוק, נוסף על קיומן של שתי העילות לפסיקת הוצאות הגנה או פיצוי.

דיון והכרעה

הוראת סעיף 80 ( א) לחוק העונשין מורה כי:

" משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד

להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות

כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו

בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 (ב) לחוק

סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב ), תשמ"ב – 1982 בסכום שייראה

לבית המשפט ".

לאור ההוראה הנ"ל, על העותר לחייב את המאשימה בהוצאות הגנה או פיצוי לפי הוראה זו, לעמוד בתנאי הסף שעניינו זיכוי או ביטול כתב האישום לפי סעיף 94 (ב) לחסד"פ, וכן להוכיח אחת משתי העילות, שהן: לא היה יסוד להאשמה או שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות לפסוק הוצאות הגנה.

בישיבת יום 31/5/11 הודיע המבקש כי הוא כופר במיוחס לו בכתב האישום. אומנם, לא הוצהר לפרוטוקול כי כתב האישום הוקרא למבקש, לפני שזה השיב כי הוא כופר בו, כאמור. יחד עם זאת, משהגיש המבקש בקשות להישפט, זאת, לגבי ארבעת הדו"חות נשוא ארבעת פרטי האישום, יש לראות בבקשותיו אלה כהודעה מטעמו לפיה הוא קרא את כתבי האישום, שהינם הדו"חות עצמם, וכי בהגשת הבקשה להישפט בגינם הוא מודיע כי הוא כופר בנטען בהם. שכן, משרואים בתשלום הקנס נשוא דו"ח מסוים כהודיה בעבירה נשוא הדו"ח ( ראה סעיף 229 ( ח ) לחסד"פ ), יש לראות בהגשת בקשה להישפט בבחינת הצהרה כי הנאשם קרא את כתב האישום, הוא הדו"ח, וכי הוא כופר בו, מבלי שיידרש להקראה נוספת בהמשך ההליך, בבית המשפט. יתרה מזאת, בהודעתה מיום 10/1/12 ביקשה המשיבה לחזור בה מפרטי האישום 1, 3 ו-4 לכתב האישום. המדובר, למעשה, בבקשה לתיקון כתב האישום, על ידי מחיקת חלק מפרטי האישום, ולא בחזרה מכתב האישום לחלוטין. העובדה כי המשיבה ציינה שם כי היא מבקשת לחזור בה מחלק מפרטי האישום, היינו, מבקשת תיקון כבת האישום על ידי מחיקת חלק מפרטי האישום, מלמדת כי גם המשיבה ראתה בעצם הגשת הבקשה להישפט ככפירה בנטען בדו"חות, ולכן, היא פנתה בבקשה לחזור בה מפרטי אישום מסוימים ולא הודיעה כי היא חוזרת בה מפרטי אישום אלה. שהרי, תיקון כתב אישום לפני ההקראה נעשה על ידי הודעה לבית המשפט, בעוד שתיקון כתב האישום לאחר ההקראה נעשה לפי בקשה וברשות בית המשפט. כאמור, המשיבה הגישה הודעה ובה ביקשה לחזור בה מחלק מכתב האישום, היינו, ביקשה רשות לתקן את כתב האישום. בהחלטה מישיבת יום 8/5/12 הוריתי על מחיקת פרטי האישום הנ"ל, וכפי שציינתי שם, הדבר היה לבקשת המשיבה, שהרי היא ציינה, באותה ישיבה, כי היא חוזרת בה מפרטי האישום הנ"ל, וכן ביקשה לחזור מהם בהודעתה בכתב מיום 10/1/12, כאמור.

את פרט האישום היחיד שנותר בכתב האישום, הוא פרט האישום מס' 2, ביטלתי, מחמת הגנה מן הצדק, לאחר שהמשיבה לא קיימה אחר החלטות בית המשפט להעביר להגנה את מלוא חומר החקירה שהוריתי כי יועבר למבקש בטרם אחל בשמיעת הוכחות. מאחר וביטול פרט אישום זה נעשה לאחר שהמבקש הגיש בקשה להישפט ולאחר שפירט את הגנתו ולאחר שקבעתי דיונים לשמיעת הוכחות, הוריתי על זיכוי המבקש מפרט אישום זה.

משכך, המבקש זוכה מכל פרטי האישום נשוא כתב האישום, ובכך מתקיים, לעניין סעיף 80 לחוק העונשין, תנאי הסף של זיכוי מכתב האישום.

באשר לעילה שעניינה העדר יסוד לאשמה, מצאתי כי זו לא מתקיימת בעניינו של המבקש. בבקשותיו להישפט בגין ארבעת הדו"חות הרלבנטיים לא ציין המבקש את נימוקיו ואת טיעוניו כנגד דרישות תשלום הדו"חות, כך, שהמשיבה לא יכולה הייתה לדעת, בטרם החל המשפט ובטרם הציג המבקש את הגנתו בבית המשפט, מה הם טיעוניו כנגד תשלום הדו"חות. המשיבה ביקשה לתקן את כתב האישום על ידי מחיקת שלושה פרטי אישום, כאמור, לאחר שהמבקש הציג את טיעוניו כנגד דו"חות אלה ולאחר שהמשיבה בדקה טענותיו אלה והוברר כי נכונים הם. אילו טרח המבקש וציין, בגוף בקשותיו להישפט ( נספח א' לטיעוני התגובה של המשיבה ), את טיעוניו כנגד תשלום הדו"חות ומדוע הוא סבור כי אין לחייבו בדו"חות אלה וכי הוא שילם אגרות חנייה באמצעות מערכת "פינגו", ואילו פנה המבקש בבקשה אל המשיבה לביטול דו"חות אלה, מאותה סיבה, בטרם הגיש בקשותיו להישפט, יכולה הייתה המשיבה לבחון טענותיו אלה בטרם נפתח המשפט בעניינו, ולהורות על ביטול הדו"חות בשלב מקדמי ביותר ובטרם הופיע המבקש בבית המשפט.