עירית עכו נ' אמר

פסק דין

לפני תביעה לסילוק יד ממקרקעין שחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") חל עליהם, ותשלום סך של 341,000 ₪ בגין חוב דמי שכירות.

התביעה, טענות הצדדים וראיותיהם

בין התובעת, לאביו של הנתבע, נחתם במהלך שנות ה – 60 הסכם שכירות מוגנת לפיו שכר האחרון חנות ברח' בן עמי 46 בעכו (להלן: "המושכר").

בשנת 1983 נחתם הסכם שכירות מוגנת שכמטרת השכירות הוגדרה כניהול קיוסק/מזנון. עוד הוסכם כי דמי השכירות יעמדו על 1,215 ₪.

אביו של הנתבע נפטר ביום 05/06/2004 (להלן: "המנוח").

לטענת התובעת, זכות הדיירות המוגנת של המנוח פקעה עם מותו, והנתבע אינו זכאי לקבל בהעברה את הזכות בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר.

הנתבע אף לא שילם דמי שכירות וארנונה משנת 2008 והחוב עומד על 66,412 ₪.

התובעת טוענת כי הוברר לה שהנתבע, השכיר את המושכר בשכירות משנה, בניגוד להוראות החוזה, וללא הסכמתה.

לטענתה, הנתבע עשה שימוש במושכר לניהול עסק למשחקי מזל/חנות בגדים בניגוד למטרה הקבועה בחוזה, וביצע במושכר – ללא אישור – בניית סככה שבגינה אף הוצא צו הריסה מנהלי ע"י הועדה המקומית לתו"ב.

מטעם התובעת הוגש תצהיר מר ויצמן גזבר העירייה (הוגש וסומן ת/2), וכן חוו"ד שמאית (הוגשה וסומנה ת/1), לפיה בהתחשב בשטח החנות ובהיותה חנות פינתית, בהתחשב בחלק הבנוי ובחלק המקורה, ניתן בגישה שמרנית וזהירה לאמוד את דמי השכירות הראויים ב- 4,000 ₪ לחודש.

לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה שהוגשה ביום 18/7/11 מחמת התיישנות. המנוח נפטר ביום 05/06/04. התביעה הוגשה ביום 08/07/11 בעוד 7 שנים חלפו ביום 04/06/11.

הנתבע טוען שהיה שותף של המנוח בעסקיו מיום רכישת הזכויות ע"י אביו ועד פטירתו ולמעשה המנוח והנתבע ניהלו את עסקיהם יחדיו בנכס. במהלך השנים הקימו וניהלו מספר שותפויות שנוהלו מתוך הנכס. המנוח אף ציווה בצוואתו כי הנתבע הינו בן ממשיך וניתן צו קיום צוואה בהתאם.

לטענתו, התובעת ידעה כי זה המצב, ואף התייחסה אליו כאל דייר מוגן, כך בתחילת שנת 2000 פתחה בהליכים נגד המנוח ונגדו–יחדיו, בזיקה לבנייה שבוצעה בנכס. המוסדות השונים לרבות שירותי הכבאות הפנו לתובעת מכתבים בהם צוין שם הנתבע כבעל זכויות בנכס. גם לאחר פטירת המנוח בשנת 2004 המשיכה להתייחס לנתבע כאל דייר מוגן.

לענין מטרת השכירות בהסכם השכירות משנת 64, המנוח רכש את הנכס למטרת מזנון/קיוסק אך בחוזה משנת 83 לא מפורטת מטרת השכירות. בשנים הראשונות נוהל קיוסק אך בהמשך פנה המנוח לראש העיר וקיבל אישור לעיסוקים אחרים ולכן מטרת השכירות נותרה פתוחה, ולראייה העירייה הנפיקה במשך שנים רישיונות עסק לעסקים שונים ממזנון.

השינוי במטרת השכירות נעשה אפוא בהסכמת התובעת ובידיעתה, היא הנפיקה אישורים לכך ואף שינתה את הסכם השכירות המקורי.

הנתבע לא השכיר את הנכס למאן דהו ולא גבה דמי שכירות בנוגע אליו.

בניגוד לנטען, אין לנתבע חוב לתובעת, הנתבע שילם בהתאם להחלטות ביהמ"ש בבקשה לביטול פסק דין (החלטת כב' הרשמת ספרא מיום 07/08/12) 20,000 ₪ + 6000 ₪ לאחר הגשת התביעה.

לבסוף טוען הנתבע כי יש להתחשב במצבו הרפואי. הוא סובל ממחלת הפסוריאזיס, באופן קשה עד כדי שיתוקו הפיזי מעת לעת. כ"כ ובשים לב למראה הבלתי אסתטי של העור, המתלווה למחלה, הוא לא יכול להגיש אוכל לאנשים ולא יכול לקיים מזנון. בנוסף סובל מ-FMF (קדחת ים תיכונית), בשל המחלה ספון בביתו ימים רבים. מצבו הכלכלי קשה והא מתקיים מהעסק. גדיעת מקור הפרנסה יביא לכדי קריסה כלכלית שלו ושל משפחתו המונה 5 נפשות מתוכם 3 קטינים.

מטעם הנתבע הוגש תצהירו (נ/4) החוזר על הטענות שהובאו לעיל, ותצהיר אחותו הגב' לילי אמר סטרוגו (נ/1) לפיו זכור וידוע לה היטב כי אחיה עבד עם אביה מגיל 14 בעסק. כ"כ הוגש תצהיר מר מרדכי טישלר (נ/3) בו העיד כי הכיר את אביו של הנתבע עוד משנות ה 70 בהם עבדו יחד בעסקי מכונות משחק. משנות ה-70 עד שנות ה- 80 ניהלו את העסק, מעולם לא פנו אליהם בקשר לסוג העסק ואף קיבלו רישיון עסק. כן הוגש תצהיר מר גבי לוי (נ/2) שהצהיר כי לפני כשנתיים פנה אליו הנתבע וביקש את עזרתו בחנות הבגדים מאחר ואינה מרוויחה ונוכח מצבו הבריאותי אינו יכול לתפקד ולהיות בחנות במשך כל שעות הפעילות. במהלך השנתיים הוא, בני משפחתו והנתבע, ככל שמצבו הרפואי מאפשר, נמצאים בחנות.