עירית סח'נין

פסק – דין

1.בפניי תביעת התובעת למתן פסק דין הצהרתי וצו מניעה קבוע לפיו ייקבע כי התובעת אינה חייבת לשאת בתשלום האגרה בתיק הוצאה לפועל מספר 08-14597-5 (להלן – תיק ההוצאה לפועל) וכן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לנקוט בהליכי גבייה לגביית סכום זה.

בד בבד עם הגשת עתרה התובעת למתן סעד זמני בשים לב לעיקולים שהוטלו על חשבונה בגין אותו חוב. בהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים סעד זמני כאמור ניתן ביום 18.2.13.

הרקע להגשת התביעה

2.מכתבי הטענות והנספחים שצורפו להם עולה השתלשלות האירועים הבאה:

בשנת 1997 הוגשה כנגד התובעת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה על ידי 85 מורים שעבדו באותה עת בשירותה בגין אי תשלום שכרם בעת הרלבנטית (להלן – הזוכים). באותו הליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו חויבה התובעת לשלם לזוכים סך העולה על שלושה מיליון ₪ באותה עת. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום 7.9.97 (להלן – פסק הדין הראשון). על בסיס פסק הדין נפתח תיק ההוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בעכו.

מכתבי הטענות והצרופות להם עולה כי במועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל ביקשו הזוכים פטור או דחית תשלום האגרה בשים לב לנסיבותיהם האישיות ולעובדה כי שכרם לא שולם מזה מספר חודשים. בהחלטה מיום 14.9.97 נעתר רשם ההוצאה לפועל (כב' הרשם רמזי) לבקשה באופן חלקי וקבע בזו הלשון :

"אני מורה לפתוח התיק ובינתיים לדחות את תשלום האגרה. מכל סכום שהתקבל מעיקול חשבונות ו/או כספי החייבת ובכלל, יקוזז חלק שאינו עולה על שליש האגרה לכל זוכה תחילה והיתר יועבר לב"כ הזוכים עד לסילוק סכום האגרה..."

לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל עתרה החייבת לבית הדין האזורי לעבודה בהמרצת פתיחה בה עתרה לביטול הסכם הפשרה על בסיסו ניתן פסק הדין מנימוקים שונים שאינם דרושים לעניין שבפניי. בעקבות כך הגיעו הצדדים להסכם פשרה חדש, שגם הוא קיבל תוקף של פסק דין (להלן – פסק הדין השני). במסגרת עתירתם לאישור הסכם הפשרה השני עתרו הצדדים כי בית הדין יפטור אותם מתשלום אגרת ההוצאה לפועל. בית הדין האזורי לעבודה קבע בפסק דינו כי הדבר אינו בסמכותו (נספח ה' לכתב התביעה).

ככל שניתן להבין מכתבי הטענות והמסמכים שצורפו להם הרי שבפועל הסכומים נשואי פסק הדין שולמו במועדים שלא פורטו שלא במסגרת תיק ההוצאה לפועל שהחיוב בו עמד בשנת 2011 על למעלה ממאה מיליון ₪ (ר' סעיף 10 לכתב התביעה).

עוד עולה מהמסמכים שהוגשו כי בשנת 2011 פנה ב"כ הזוכה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לסגור את התיק ולפטור את החייבת מהאגרה הדחויה שעמדה על כ – 37,000 ₪. מלשון החלטת כב' הרשם אוחיון מיום 2.11.11 עולה כי הבקשה הוגשה ככל הנראה בהסכמת ב"כ הזוכה והחייבת מאחר ונקבע כי "הסכמת הצדדים אינה יכולה לחייב הרשות".

באותה החלטה אף נקבע כי הבקשה לפטור מאגרה תועבר לתגובת הפרקליטות.

בהחלטה שניתנה ביום 8.1.12 קבע כב' הרשם אוחיון כי פעם שניתנה החלטת כב' הרשם רמזי שלא הוגש עליה ערעור, הרי שמדובר בהחלטה שאין עליה עוד ערעור. עוד נקבע כי משלא התקבל פטור בעת פתיחת התיק אין מקום ליתן פטור מאוחר בשלב זה והבקשה נדחתה.

גם על החלטה זו לא הוגש ערעור.

כפועל יוצא מאותה החלטה פנה הנתבע בשנת 2012 לתובעת בדרישה לתשלום חיוב האגרה שעמד באותה עת על סך של כ- 134,000 ₪. משלא עלה בידי התובעת להביא לביטול החיוב ונוכח עיקולים שונים שהוטלו על חשבונותיה לגבייתו - הוגשה תביעה זו.

טענות התובעת

3.התובעת טוענת כי תיק ההוצאה לפועל לא היה צריך להיפתח במועד בו נפתח בפועל מאחר וכלל לא התגבש בו המועד לתשלום הסכומים שנפסקו בפסק הדין הראשון. עוד טענה התובעת כי פעם שפסק הדין הראשון בוטל הרי שממילא היה צורך להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל על כל יתרת חוב הקיימת בו, לרבות החיוב באגרה.

עוד נטען כי יש מקום לבטל את החיוב מטעמי צדק בשים לב לשיהוי הניכר ולכך שחלפו למעלה מ - 15 שנה מאז מועד פתיחת התיק ועד קבלת דרישת תשלום האגרה לראשונה.

לחלופין עותרת התובעת לחייב הזוכים באגרת ההוצאה לפועל בשים לב לכך שעליהם הייתה מוטלת החובה לשאת בתשלום זה. לחלופי חילופין עתרה התובעת בסיכומיה להפחית את שיעור החוב ולהעמידו על סכום הקרן בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, סך המסתכם לדידה ב – 45,000 ₪ בלבד.

טענות הנתבע