עירית נצרת נ' ג'רג'ורה ואח'

החלטה

לפניי בקשה לביטול כתב האישום בשל אכיפה בררנית על בסיס הפליה אסורה, במסגרת טענה מקדמית של הגנה מן הצדק בהתאם לסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982.

תמצית עובדות כתב האישום

בתאריך 15.4.2008 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום הכולל שלושה אישומים.

על פי האישום הראשון, ביום 13.8.07 או סמוך לכך ועל פי בדיקת פקח מטעם המאשימה נמצא כי בוצעו במגרש עבודות בניה ללא היתר ובחלקן בסטייה מן ההיתר, כפי שפורטו בכתב האישום.

האישום השני מייחס לנאשמים ביחד ולחוד עבירות של מסירת הודעות כוזבות למוסד תכנון, כך שמסרו לוועדה המקומית ולעובדיה ידיעות או פרטים שונים בבקשות הבניה השונות שהוגשו, ביודעם כי אלה מטעים ו/או חסרים ומנוגדים לתכנית, ושלא בהתאם לדרישות המחייבות בתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר ותנאיו אגרות) וביודעם שהם כוזבים ומהותיים, כמפורט בכתב האישום.

האישום השלישי מייחס לנאשמים 1 ו-2 אי קיום צו הפסקה שיפוטי. על פיו, ביום 13.9.08 הוצא ונמסר ע"י המאשימה צו הפסקה שיפוטי בכתב המורה לנאשמים ולפועליהם להפסיק באופן מיידי את כל פעולות הבנייה שנעשו באתר, ללא היתר. הנאשמים הפרו את הוראות צו ההפסקה השיפוטי והמשיכו בפעולות הבנייה.

טיעוני הצדדים

בדיון שנערך ביום 4.1.12 הגיש ב"כ המבקשים את בקשתו בצירוף אסמכתאות (סומנו מ/1) ולפיה ביקש, כאמור, לבטל את כתב האישום בשל הגנה מן הצדק על רקע אפליה באכיפה.

יובהר כי הבקשה ונספחיה הוגשו בשנית ביום 26.1.14, לאחר מספר הליכים ולאחר שינוי המותב הדן בתיק ומשום שהוברר כי אינם סרוקים בתיק בית המשפט.

על פי הבקשה, בצמוד למגרשם של הנאשמים מתגורר מר ראיק ג'ראיסי, אחיו הבכור של ראש העיר נצרת (להלן: "השכן"). השכן יזם וקיבל היתר בנייה מהוועדה המקומית, אשר סוטה בהוראותיו מהוראות התכניות הכלליות שבתוקף, וכך גם בנייתו בפועל. לטענת הסנגור, מדובר בחשד לעבירות בעלות אופי זהה בשני הבתים השכנים, ולמרות זאת הוגש כתב אישום כנגד הנאשמים בלבד. עוד הוסיף הסנגור כי על אף פניותיו הקודמות לגורמי האכיפה, לא נתקבלה תגובה או החלטה עניינית. הסנגור תמך טענותיו בשלוש חוות דעת מומחים ובתיעוד ההתכתבות בינו לבין גורמי האכיפה.

עת הגיש הסנגור את טענותיו המקדמות בשנית, ביקש לצרף אסמכתא משפטית חדשה – פסק דין של בית המשפט ברמת גן, בתיק תו"ב 46812-11-12.

תגובת התביעה הוגשה ביום 5.1.12 ולפיה מתבקש בית המשפט לדחות את הבקשה משום שהיא סתמית, שגויה מבחינה עובדתית וממילא אינה מגלה כל עילה. המאשימה הפנתה ל-ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' ול-ברם 7515/07 גלינה בר בע"מ נ' ראש עיריית תל אביב יפו (פורסמו במאגרים המשפטיים) וטענה כי בהתאם לפסיקה, אף אם טענת האכיפה הסלקטיבית מבוססת לכאורה, מה שאיננו מתקיים לטעמה, אין בכך כדי להכשיר העבירות אשר יוחסו לנאשמים ולהנציח בנייה בלתי חוקית.

המסגרת הנורמטיבית

דוקטרינת הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק נקלטה, עוד בטרם עיגונה בחוק, בפסק הדין ע"פ 3737/97 יפת נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), בו נקבע כי הטענה של הגנה מן הצדק תתקבל רק במקרים קיצוניים וחריגים ביותר בהם קיום ההליך הפלילי פוגע מהותית בתחושת הצד וההגינות. הקריטריון שנקבע בפרשת יפת לבחינת הרשות, הוא "התנהגותה הבלתי נסבלת" של רשות האכיפה.

בפרשת בורוביץ' נקבע כי שאלת החלתה של ההגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים. בשלב הראשון על בית המשפט לזהות פגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי תוך שהוא נותן את דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו.

בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך הפלילי אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים יותר ומידתיים יותר מביטול כתב האישום.

יובהר כי על סמך הפסיקה הדנה בסוגיית ההגנה מן הצדק מטעמי הפליה, כל עוד לא נפל פגם בהחלטתה של התביעה או התרשלות בחקירתה או מניע פסול אחר, הבחירה נגד מי מהחשודים יוגש כתב אישום ובאילו עבירות הנה בידי התביעה (ראו פרשת בורוביץ).

יפים לעניין זה דברי ביהמ"ש המחוזי בת"פ 402/09 (י-ם) רז – ריסבי נ' מדינת ישראל (2010) (פורסם בנבו), 7 פס' 8:

"הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מהמעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו, אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון, כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים בפרשה ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין" (ע"פ 37/07, 1005/07 פרג נ' מדינת ישראל (10.3.08)).