עירית נהרייה נ' סלנר הנדסה אזרחית בע"מ

השופט מ' מזוז:

1. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ד"ר מ' רניאל) מיום 10.12.2014 בת"א 22056-10-10, בגדרו קיבל חלקית את תביעתה של סלנר הנדסה אזרחית בע"מ (להלן: סלנר) נגד עיריית נהריה (להלן: העירייה). שני הצדדים מערערים על חלקים שונים של פסק הדין.

2. בשנת 2000 פרסמה עיריית נהריה מכרזים להקמת מרכז תרבות עירוני על פני שטח של כ-18,500 מ"ר, מתוכם כ-5,000 מ"ר בנוי. פרויקט הבניה נשא את השם "מידעטק 2000" ועלותו נאמדה בזמנו בכ-20 מיליון ש"ח. שלושת המכרזים העיקריים שפרסמה העירייה היו עבור עבודות השלד, עבודות פיתוח החוץ ועבודות הגמר. סלנר זכתה במכרז מס' 107/2000 לביצוע עבודות פיתוח החוץ בפרויקט המידעטק (להלן: המכרז), וביום 11.7.2001 נחתם בינה לבין העירייה חוזה 48/01, שעניינו "עבודות פיתוח מרכז תרבות עירוני - מידעטק 2000" (להלן חוזה 48/01). במקביל זכתה סלנר גם במכרז לביצוע עבודות מפלים ומזרקות בפרויקט המידעטק, וחוזה נחתם בין הצדדים ביום 1.5.2001 (חוזה 58/01). הצדדים התקשרו ב- 3 חוזים נוספים בנוגע לפרויקטים אחרים בנהריה: חוזה לביצוע עבודות להקמת גלריה ומרכז מבקרים במגדל המים בעיר (חוזה 276/01); חוזה לביצוע עבודות פיתוח והקמה של מגרשי ספורט בשכונת טרומפלדור בעיר (חוזה 76/02) וחוזה לביצוע עבודות הרחבה והסדרה של רחוב מסריק בעיר (חוזה 59/01).

3. במהלך ובסיום ביצוע העבודות בהתאם לחוזים האמורים נתגלעו חילוקי דעות כספיים בין סלנר לעירייה, שהובילו את סלנר להגיש ביום 15.10.2006 תביעה לפסק דין הצהרתי שיקבע כי בין הצדדים נכרת הסכם בוררות תקף (ה"פ (חי') 258/06). תביעה זו נדחתה ביום 19.2.2008. כשנתיים וחצי לאחר מכן, ביום 12.10.2010, הגישה סלנר תביעה נגד העירייה על סך של 32,621,610 ש"ח, בהתבסס על עילות שונות, חוזיות ונזיקיות. טענה מרכזית שהועלתה על ידי סלנר, ועליה ביססה חלק נכבד מתביעתה, היא כי חוזה מדף 3210 נוסח תשנ"ו 1996, שהוא חוזה מודל סטנדרטי המשמש את רשויות המדינה בהתקשרויות עם קבלנים (להלן: חוזה המדף) חל במלואו על מכלול היחסים החוזיים שבינה לבין העירייה.

4. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת סלנר באופן חלקי בלבד. בית המשפט דחה תחילה את טענותיה המקדמיות של העירייה בדבר התיישנות עילות התביעה ושיהוי בהגשת התביעה. אשר לחוזה המדף, בית המשפט קבע כי חוזה המדף חל על היחסים החוזיים שבין הצדדים במסגרת חוזה 48/01, אך לא בשאר החוזים שנכרתו בין הצדדים. ובאשר לגוף הענין, בית המשפט קיבל את טענותיה של סלנר ביחס לחוזה 48/01 בלבד, אף זאת רק ביחס לחלק מרכיבי התביעה: רכיבי ההתייקרויות, הריבית בגין פיגור בתשלום חשבונות, הוצאות התקורה והתשלום בגין עבודות חפירה ופינוי שביצעה. יתר רכיבי התביעה בנוגע לחוזה 48/01 וכל רכיבי התביעה באשר לשאר החוזים, נדחו. הכרעותיו של בית המשפט בסוגיות בהן קיבל את התביעה לגבי חוזה 48/01 נסמכות בעיקרן על קביעתו כי חוזה המדף חל במסגרת חוזה זה.

5. בסיכומו של דבר חייב בית משפט קמא את העירייה לשלם לסלנר בגין חוזה 48/01 סך כולל של 3,412,706 ₪ - ברכיבים של התייקרויות, ריבית פיגורים, ניהול מתמשך (תקורה) ועבודות חפירה ובינוי - כאשר סכום זה יישא ריבית פיגורים (חשכ"ל) מיום הגשת התביעה (12.10.2010) ועד לתשלום המלא בפועל. ומשנדחה עיקר תביעתה של סלנר, לא זיכה אותה בית המשפט קמא בהוצאות.

6. כאמור, שני הצדדים מערערים על קביעות שונות בפסק דינו של בית המשפט קמא. סלנר טוענת כי יש להגדיל את הסכומים שנפסקו לזכותה בגין חוזה 48/01 ברכיבים של הוצאות התקורה ועבודות החפירה והפינוי; כי יש לדון בטענתה בדבר קיום עוולת הרשלנות מצד העירייה כלפיה; כי יש לפסוק לה פיצוי בגין אובדן רווחים מפרויקטים חלופיים או לחלופין לפסוק לה פיצוי בגין דחיית התשלום החוזי; כי יש לפסוק לה פיצוי בגין התייקרויות הברזל, הבטון והמצעים; וכן שיש לפסוק לה הוצאות והחזר אגרה, כמו גם הוצאות בגין ערעור זה.

העירייה מצידה טוענת כי חוזה המדף מעולם לא היה חלק מהחוזים שנכרתו בינה לבין סלנר והוא אינו חל ביחסים החוזיים שבין הצדדים, אף לא ביחס לחוזה 48/01. לפיכך לא היה מקום להחיל את הוראות חוזה המדף ביחס למחלוקות שבין הצדדים, וממילא גם לא לפסוק פיצויים לטובת סלנר בהסתמך על הוראותיו. כן נטען, כי גם אם יש תחולה כלשהיא לחוזה המדף, יש ליישם את הוראותיו לענייננו באופן שונה משקבע בית המשפט קמא. עוד עומדת העירייה על טענותיה בענין התיישנותן של חלק מעילות התביעה החוזיות.

דיון והכרעה