עירית ירושלים נ' דן רכב ותחבורה ד.ר.ת בע"מ

בא-כח התובעת: עו"ד חיים טסלר

בא-כח הנתבעת: עו"ד עופר לוי

פסק דין

בפני תביעה כספית בסדר דין מהיר על סך נומינלי של 9,897 ש"ח. ברקע לתביעה אירוע שהתרחש ביום 31.12.09, במהלכו פגע, לפי הנטען, רכב הנתבעת בעמוד תאורה מספר 232/214, אשר באחריות התובעת (להלן: "האירוע" ו"העמוד", לפי העניין).

על פי התביעה, שהיא למעשה תביעת שיפוי בגין תשלומים ששולמו לקבלן משנה מטעם התובעת בעבור תיקון העמוד כמו גם בגין הוצאות נוספות של התובעת, תוקן העמוד בדחיפות. נזקי התובעת הועמדו של סך 8,374.30 ₪ וכן נתבע שיפוי בגין תשלום לחוקר מטעם התובעת בסך כולל של 743.47 ₪, נכון למועדי תשלומם.

לכתב התביעה צורפו, בין היתר, המסמכים הבאים: תצהיר אימות מטעם מר יואב קורן, הממונה על המאור אצל התובעת ; העתק צילומי של עמוד ראשון מתוך "תיק תביעה" של התובעת ; מסמך נושא כותרת "פירוט חשבון נזק" שנערך ביום 13.5.10 ; מכתב מיום 6.1.10 חתום על ידי מר ירמיהו לבנדיגר, כפי הנראה חוקר פרטי, ולו צורפו תמונות של העמוד, אשר לפי הנטען צולמו על ידי גורם עלום ביום 31.12.09 (להלן: "מכתב החוקר"); חשבונית לתשלום מטעם מר לבדינגר, מיום 27.1.10 ; הזמנה לביצוע עבודה ולצידה כתב כמויות, נושאים שניהם תאריך 2.5.10 (להלן: "הזמנת הביצוע") ; חשבונית מיום 9.5.10 על סך 6722 ₪ מטעם קבלן המשנה (תאגיד אחים נתן עבודות הנדסה בנאיות בע"מ) ; טופס קבלת הודעה אצל התובעת בגין האירוע ומסמך נלווה מיום 31.12.09 בגין הפניה לתובעת. כמו כן צורפו התכתבויות שונות בין הצדדים במסגרת משא ומתן שנוהל עובר להגשת התובענה.

אין מחלוקת על אודות קרות האירוע (קרי, על אודות הפגיעה). המחלוקת שבין הצדדים נעוצה בשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע ובין הנזקים ששיפוי בגינם התבקש, כמו גם באשר לשיעור הנזקים וההוצאות שנגרמו בפועל (ראו, בין היתר, פסקות 7 ו- 8 לכתב ההגנה). לכתב ההגנה צורף תצהיר אימות מטעם הגב' סיגל סלם, טופס הודעת הנהג וכן חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת, שנערכה כעולה הימנה, על יסוד התביעה והמסמכים שצורפו לה, ואשר כפי שיובהר בהמשך.

נקבעה ישיבה מקדמית, במהלכה, בין היתר, הלין בא-כח הנתבעת על אי צירוף חוות דעת שמאית מטעם התובעת, ועם סיומה הסכימו הצדדים כי תיקבע ישיבה נוספת, אליה יזמנו הצדדים את מלוא העדים הרלוונטיים מטעמם, ובמהלכה תישמענה ראיות הצדדים. במועד שנקבע לדיון התברר, כי הלכה למעשה, העד היחידי שהתייצב לדיון היה מר תמיר יובל , אחראי המאור מטעם התובעת (כעולה מעמ' 4 – 5 לפרוטוקול), אשר ביכרה שלא להביא לדיון כל עד אחר רלוונטי מטעמה (גם לא את מי שמסר תצהיר אימות מטעמה, מר יואב קורן). חרף בקשת הנתבעת לזמן לדיון כעד את השמאי מטעמה, היא ביכרה שלא להביאו למתן עדות ומשכה את חוות הדעת השמאית שהוגשה.

לשיטת הנתבעת, בתמצית, לא עמדה התובעת בחובת הראייה הדרושה על מנת להבהיר די הצורך את הקשר הסיבתי שבין האירוע ובין הנזקים הנטענים שבגינם הוגשה התובענה, לרבות משיקולים של קבילות באשר לחלק מן הראיות שלא הוגשו באמצעות עורכן ומשיקולי משקל, בכל הקשור עם תמיהות באשר לעובדות שפורטו בחלק מן המסמכים (כמפורט בסיכומי בא-כוחה). לעניין זה הבהיר במעמד הדיון בא-כח הנתבעת כי הוא מתנגד לכל עדות שלא הוגשה באמצעות עורכה (עמ' 3 לפרוטוקול ). הנתבעת אף מייחסת משקל משמעותי לכך שלא צורפה חוות דעת שמאית מטעם התובעת. מנגד, לשיטת התובעת הוצגו די ראיות על מנת לשכנע את בית המשפט בכלל הרכיבים העובדתיים והמשפטיים אשר מגבשים את היסוד למתן סעד הכספי שנתבע. התובעת אף טוענת, כי משיקולי מדיניות, לתביעות שיפוי מסוג זה אין היא נוהגת לצרף חוות דעת שמאית ולשיטתה די בכלל הראיות שצורפו על מנת להוכיח די הצורך את תביעתה, במיוחד שעה שחוות הדעת השמאית נמשכה ולמעשה גרסת הנתבעת הינה גרסת הכחשה סתמית (השוו: עמ' 9 לפרוטוקול).

שמעתי את הצדדים, ועיינתי בכלל כתבי הטענות, על צרופותיהם. שוכנעתי, כי דין התביעה להידחות, בין היתר מנימוקי הנתבעת.

גם אם עסקינן בתביעה בסדר דין מהיר, על כללי הדיון היחודיים שלה, ברי כי אין בעובדה שהתובענה מתנהלת בסדר דין זה בכדי לפטור את התובע מעמידה בכללי הראיות היסודיים, כשהבסיסי שבהם הוא כי ראיות יש להביא מפי עורכן (ככל שעסקינן בראיות חפציות), או מפי מי שחווה אותן בחושיו, ולא מפי השמועה גרידא. גם אם אין כל מניעה להעיד מי שמשמש בפועל כ"ראש צוות" על מנת שיבהיר את סדרי העבודה הנוהגים אצל התובעת באשר לסיטואציות העובדתיות שבמחלוקת, אין עדות זו יכולה לשמש כתחליף להבאת ראיות רלוונטיות ללב המחלוקת מפי עורכן, משל היתה עדות שכזו משום תחליף לכלל האוסר מתן עדות מפי השמועה.

כאמור, חרף העובדה שנקבע מועד לשמיעת ראיות, במסגרתו הובהר כי גם התובעת תביא למתן עדות בעלי תפקיד רלוונטיים, אשר יוכלו להעיד באופן ישיר על אודות האירוע שהיווה נושא לתביעת התובעת, לא מצאה לנכון התובעת לזמן למתן עדות מטעמה כל עד שיהא בכוחו לשפוך אור, ממקור ראשון, על אודות הפעולות שבוצעו בעקבות האירוע, ואשר היה בהם כדי לזכות את התובעת בסעד הכספי שנתבע. כך למשל, לא הובא החוקר הפרטי, מר לבנדיגר, אשר לפי הנטען הגיע לזירת האירוע בסמוך לו ואשר ערך את התצלומים ואת מכתב החוקר ; כך, לא זומן קבלן המשנה או מי מטעמו אשר ביצע בפועל את החלפת עמוד החשמל ותיקנו ; כך למשל לא הובא אפילו בעל התפקיד הרלוונטי אצל התובעת אשר פיקח, אליבא דהתובעת עצמה, בפועל על העבודות, מר אלי מזרחי (ראו בהמשך). חלף האמור, ביכרה התובעת להביא למתן עדות אך ורק את מר תמיר יובל (להלן גם: " יובל"), אחראי מאור אצל התובעת. כפי שניתן היה להבין מעדותו, תפקידו, כך נראה, התמצה בעיקר באישור סופי של התשלום הכספי לקבלן המשנה, ועדותו היתה בבחינת עדות תיאורית על אודות סדרי העבודה אצל התובעת ולמולה בכל הקשור עם תיקון נזקים לעמודי תאורה. התברר, כי יובל לא ערך בעצמו את הנתונים הקשורים לתיקון עמוד החשמל והחלפתו גם בטופס הזמנת העבודה, ואף לא פיקח בפועל על מלאכת תיקון העמוד והחלפתו (השוו: עמ' 8 – 9 לפרוטוקול וראו גם במסמך "פירוט חשבון נזק" עצמו, שם הובהר מי ערכו בפועל, קרי מר מזרחי). גם הממונה על המאור, מר קורן יואב, אשר עשה את תצהיר האימות שצורף לכתב התביעה, לא הובא למתן עדות, כך שהלכה למעשה גם תצהיר זה דינו להימחק. הדברים אומרים דרשני. שכן עוד בטרם נידרש לשאלה מהו המשקל שיש לייחס לכך שהתובעת נמנעה, למעשה, מלהביא למתן עדות את מרבית העדים הרלוונטיים מטעמה, ספק אם עמדה התובעת בחובתה להביא די ראיות שיהא בהן כדי להוכיח את הסוגיות העובדתיות שבמחלוקת.

בנסיבות אלה אין מקום, למעשה, לקבל את המסמכים שהגישה התובעת כראיה שיש בה, מניה וביה, כדי להעיד, כי התשלומים ששילמה התובעת לקבלן המשנה אמנם שולמו בפועל בגין עבודות התיקון וההחלפה של העמוד נשוא התביעה (מסקנה העולה בקנה אחד גם עם המשקל הנמוך שממילא היה מקום להעניק להם כפי שיפורט להלן), שכן הלכה למעשה ספק אם יכול היה העד להעיד ממקור ראשון על מלוא עבודת הפיקוח והניהול הקונקרטית שביצע בקשר עם החלפת העמוד. כמובן שגם אין מקום לקבל את דו"ח החוקר ואת התצלומים, כראיה לאמיתות תוכנם, שכן הלכה למעשה הוגשו מסמכים אלה כעדות מפי השמועה בלבד. אף לא ניתן להסתמך על דברי העד מטעם התובעת בכל הקשור עם מיהות העבודות שבוצעו על ידי קבלן המשנה, שעה שבפועל לא הביאה התובעת למתן עדות איש אשר יכול להעיד עליהן ממקור ראשון, ואפילו לא ממקור שני (דוגמת מי שבפועל ניהל את הפיקוח אל מול קבלן המשנה, מר מזרחי).

גם לו ניתן היה לקבל, למשל, את דו"ח החוקר ואת התצלומים, כראיות שתבהרנה את הנזק שנגרם לעמוד כתוצאה מן האירוע, הרי שעיון בכתב התביעה והאסמכתאות שצורפו לו, כשלעצמו, מגלה תמיהות שיש בהן כדי להעלות סימן שאלה של ממש הן באשר לקשר הסיבתי שבין האירוע לבין הנזקים שתוקנו בפועל והן באשר לזיקת התיקונים עצמם לעמוד נשוא התובענה. אבהיר: מכתב התביעה למדנו, כי עמוד החשמל תוקן "בדחיפות" (השוו: פסקה 3.2 לכתב התביעה) דא עקא, מהזמנת הביצוע ראינו כי "חודש הביצוע" נכתב כחודש פברואר 2010 קרי כחודשיים לאחר מועד האירוע. רק במעמד הדיון טען מר יובל, כי למעשה, הכוונה למועד חישוב המדד (השוו: עמ' 9 לפרוטוקול). זוהי, למעשה, גרסה שנשמעה אך בחקירתו הנגדית של העד, ולא ראינו לה רמז – לא בכתב התביעה ולא בכל אסמכתא אחרת. אולם גם אילו זוהי הפרשנות שיש להעניק למונח "חודש ביצוע", הרי שבנסיבות שפורטו לעיל, ככל שאמנם חודש הביצוע שננקב בהזמנת הביצוע מתייחס אך ורק למועד חישוב המדד ולא למועד ביצוע החלפת העמוד בפועל, ממילא לא עמדה התובעת בחובה להביא ראיה ישירה אחרת – בין אם מטעם מי מעובדי התובעת שהיו אחראים על נושא החלפת העמוד ובין אם מטעם קבלן המשנה או כל גורם ישיר אחר - שיש בה כדי להבהיר כי העמוד אמנם תוקן "בדחיפות", קרי בסמוך למועד האירוע, באופן שיש בו כדי לבסס את הזיקה הנדרשת ואת הקשר הסיבתי הישיר בין האירוע ובין הנזק לעמוד.

ודוק: במעמד חקירתו הבהיר העד, מר יובל, כי מי שביצע מטעם התובעת את הפיקוח בפועל (מר מזרחי), אף ערך דו"ח מפקח, שלא צורף אף הוא לכתב התביעה, ובו ניתן היה להבין בין היתר את מועד החלפת העמוד. כמובן, כי להימנעות התובעת מהבאת ראיה רלוונטית גם בהקשר זה יש לייחס משקל לחובת התובעת [לעניין זה השוו: (ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון פ"ד נט(4), 796 , 807-808 ; כן ראו: 651 ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' סאטא תקדין-עליון 2006(1), 991 וע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(1)].

זאת ועוד: בחקירתו הנגדית של העד עמד בא-כח התובע על טעויות בציון מספר העמוד הרלוונטי, כפי שנכתב בהזמנת הביצוע. בעדותו התייחס לכך העד כאל טעות סופר, שתוקנה בכתב ידו (עמ' 7 ו – 8 לפרוטוקול). אולם העד עצמו אישר, כי הוא עצמו לא היה זה שערך בפועל ולו את מלאכת הפיקוח על קבלן המשנה ואף לא הזין את הנתונים בפועל שיש בהם כדי להעיד על התשלומים ששולמו בפועל לקבלן המשנה (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 16- 22). בנסיבות אלה אף לא ברור לי הבטחון המלא שהביעה התובעת באשר לכך שעסקינן בטעות סופר גרידא. במיוחד בהתחשב בדלות הראיות הקבילות ואלה שיש לייחס להן משקל של ממש, כאמור לעיל, אין בהסבר בעל-פה זה, שניתן אך בחקירתו הנגדית של העד היחיד שהובא מטעם התובעת, בכדי לסתור את החשש שמא אמנם אין הטעות בבחינת טעות סופר גרידא.

הוא הדבר גם באשר לחשבונית מיום 9.5.10, שגם בה צויין מספר עמוד אחר מזה שבגינו הוגשה התביעה.

אולם אלה אינן התמיהות היחידות באשר למשקל שיש לייחס לאסמכתאות שצירפה התובעת, גם לו ניתן היה לייחס להן משקל של ממש כראיה שהובאה מפי עורכה בפועל. שכן בכתב הכמויות עצמו, אשר גם בו תוקן מספר העמוד בכתב יד, אף צוין מספר הזמנה לביצוע עבודה שונה (המסתיים ב- 3), וגם לכך התייחס העד כאל טעות (אולם התובעת לא עשתה דבר על מנת להבהיר בפועל את מקורה של אותה טעות, חרף ציונו של העד כי ביכולתו להסביר זאת בהתייחס לחוזה העבודה אל מול קבלן המשנה ; השוו: עמ' 8 לפרוטוקול). גם תמיהות אלה מחזקות את המסקנה, לפיה ממילא אין לייחס משקל של ממש, בנסיבות העניין, לגרסה העובדתית לפיה האסמכתאות שהוצגו בדבר התשלומים ששולמו לקבלן המשנה, שולמו בפועל ובהכרח דווקא בגין הפגיעה בעמוד נשוא התביעה.

מצאנו, אפוא, כי התובעת לא השכילה לתמוך תביעתה בדי ראיות שיש בהן כדי לבסס לאשורן את גרסתה היסודית, שאף ספק אם הובאה באופן קוהרנטי בעדותו הראשית של יובל, בדבר הקשר הסיבתי שבין האירוע (שעליו, כאמור, אין חולק) ובין הנזק שנגרם לעמוד (עליו כאמור יש חולק). גם מכתבים טרומיים שצורפו לכתב התביעה על ידי התובעת ואשר נערכו במסגרת משא ומתן שנוהל לפני שהוגשה התביעה (כעולה מכתב התביעה עצמו), מהם עולה, כי הובעה נכונות לבצע תשלומים מבלי להודות באחריות אין בהם כדי לשמש תחליף לראיות של ממש, שעל התובעת עצמה להביא ולהוכיח, ומשיקוליה שלה, כפי הנראה, ביכרה שלא להביאן. הוא הדבר גם לעניין חוות הדעת השמאית שצורפה לכתב ההגנה, אליה התייחס גם בא-כח התובעת בסיכומיו, לאחר שהוא עצמו ביקש למחקה (עמ' 3 לפרוטוקול). ממילא, מחוות דעת זו ברי, כי היא נערכה על יסוד מסמכים שהוצגו בפני השמאי ולא על יסוד בדיקה עצמאית, והנמקתה נסובה על סבירות הדרישה הכספית גרידא, ולא על ממצאים ומסקנות קונקרטיים בקשר עם העמוד נושא התובענה. משראינו, כי התובעת לא השכילה להציג ראיות של ממש באשר לעילה הכספית שנתבעה, אין להסתמך על חוות הדעת עצמה כעל ראיה שמגבשת ממצא עובדתי של ממש בהקשר זה, שעה שכל שלמעשה הבהירה, הוא מהו סכום סביר בעיני השמאי מטעם הנתבעת שניתן לאשר תשלומו (וזאת בהנחה שאמנם מכלול הטענות העובדתיות הוכח). אולם שעה שהתובעת לא עמדה לא בחובת הראיה ולא בנטל לשכנע, כי קיימת זיקה של ממש בין התשלומים ששילמה בפועל (או הסכומים שתבעה בגין הוצאות פיקוח והוצאות נלוות) ובין האירוע עצמו, אין יכולה חוות דעת זו לעמוד כראיה עצמאית של ממש (ובמיוחד שעה שכפי הנראה אף אין מחלוקת כי נערכה במסגרת הליכי משא ומתן וצורפה מכח הוראות פרק ט"ז1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984).

גם אם סביר, שפגיעת רכב בעמוד תאורה עלולה לגרום לנזק, במיוחד כאשר הנתבע אינו חולק על עצם הפגיעה, הרי שבנסיבות שפורטו לעיל אין מקום לקבוע, על דרך אומדנה בלבד, מהו שיעור הנזק שפגיעה שכזו יכולה לגרום. ראשית, מאחר שהתובעת צריכה ויכולה היתה להביא די ראיות לעניין זה, והלכה למעשה וכפי שהנתבעת הבהירה, גם ההלכה הפסוקה איננה רואה בחיוב קביעת שיעורו של נזק על יסוד אומדנה, עת ניתן להביא ראיות קונקרטיות לעניין זה ולהוכיחו במידת ודאות סבירה (השוו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 ; ע"א 7905/98 Aeron C.C. נ' הוק תעופה בע"מ נה(4) 387 ; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ פ"ד סא(3) 18, פסקה 69 ; ע"א (ת"א) 2860/02 הכשרת היישוב נ' אריה משאבות בטון (מצוי במאגרים המשפטיים ; 14.3.07)]. שנית, הואיל וגם לגופם של דברים, נוכח אי הבהירות באשר לזיקה שבין העמוד הספציפי נושא התובענה ובין התשלומים ששולמו לקבלן המשנה (ואשר בגינם בין היתר נתבע השיפוי), ספק אם יש להסתמך על המסמכים שהוגשו, על מנת לבסס את שיעור הנזק שבגינו שילמה התובעת לקבלן המשנה. שלישית, הואיל וגם מן ההיבט הנורמטיבי, שעה שראינו, שחלק מהסעד הכספי שנתבע, נתבע כשיפוי בגין הוצאות "פיקוח" אשר לטענת העד מטעם התובעת, מתברר כי אינן אך בגין "פיקוח" כי אם הינן בעיקר הוצאות ניהול המנגנונים הניהוליים והלוגיסטיים של התובעת, אשר החליטה לגלגלן לפתח מזיקים פוטנציאליים, ללא כל פירוט באשר לאופן חישובו ולהצדקה הנורמטיבית שיש לכך. במיוחד, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, שעה שניתן אף לטעון, כי הוצאות מסוג זה ממילא מגולמות בהכנסות היסודיות שמתקבלות אצל התובעת – הן מטעם המדינה והן באמצעות הכספים שגובה היא עצמה על דרך המיסים והאגרות העירוניות למיניהן- אין מקום בנסיבות שלפנינו לקבוע שיפוי או פיצוי בגינן ולו על דרך האומדנה. בנסיבות אלה, לא ניתן ולא ראוי להניח, על דרך אומדנה בלבד וכהנחת מוצא, מהו שיעור הנזק הספציפי שנגרם לתובעת וששיפוי או פיצוי בגינו נתבע, ככל שנגרם כתוצאה מפגיעה בעמוד, שטיבה ומהותה לא הוכחה די הצורך. סיכון – דיוני וראייתי – שנטלה התובעת באשר לאופן ניהול התובענה והבאת הראיות מטעמה (עת לא היתה לכאורה כל מניעה מטעמה להביא את מלוא הראיות הרלוונטיות לעניין זה, לרבות באמצעות עורכיהן), הוא סיכון שבנסיבות העניין שלפנינו ובמיוחד בהתחשב בסכום התביעה, על התובעת לשאת בו.