עירית ירושלים נ' שמש ירושלים בעמ

החלטה

1.הנתבעת מחזיקה בנכס בירושלים המשמש כבית מלון (להלן – הנכס).

2.ביום 5.9.12 הגישה התובעת תביעה כספית בהליך של סדר דין מקוצר ע"ס של 2,311,055 ₪.

3. על פי כתב התביעה, נטען כי בגין שני חלקים מהנכס הגישה הנתבעת השגה וערר אשר נדחו בהחלטה מיום 30.7.12 ומכאן התביעה.

4.הנתבעת הגישה בקשה לרשות להגן ובמסגרתה העלתה את הטענות הבאות: ראשית, כתב התביעה, אינו מציין את תקופת החיוב המדוייקת. שנית, המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשנים 2010-2012 בלבד. בגין הודעות דרישת התשלום בשנים האלה הוגשו מטעם הנתבעת השגות ועררים.

שלישית, אכן ביום 30.7.12 ניתנה החלטת וועדת הערר הדוחה את טענות הנתבעת, אך הנתבעת הגישה ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. מכאן שטרם מיצתה הנתבעת את מלוא זכויותיה אצל התובעת והגישה את התביעה הנדונה.

5.ביום 31.12.12 בוטלה בהסכמה החלטת וועדת הערר.

6.לאור האמור בסעיף 5 לעיל, התנהל מו"מ בין הצדדים אשר הסתיים בהסכם פשרה מיום 20.8.13.

על פי הסכם הפשרה, שילמה הנתבעת סך של 2,100,000 ₪ ביחס לחיוב התובעת עד ליום 31.12.12 כולל החוב נשוא הליך זה ובגין נכס נוסף.

על פי הסכם הפשרה, שאלת ההוצאות ושכ"ט ב"כ התובעת הושארו לשיקול דעת בית המשפט לאחר שכל אחד מהצדדים יביא את טיעוניו.

7.התובעת טוענת בסיכומיה כי הליכי ההשגה והערעור מטעם הנתבעים לאורך השנים התייחסו ל-2 קומות בלבד מתוך 15 קומות הקיימות בנכס. מכאן שלגבי 13 הקומות הנותרות לא חלקה הנתבעת על דרישות הארנונה ואף לא טרחה לפרוע את החוב המתייחס לקומות אלה.

התובעת ממשיכה וטוענת כי על פי ההלכה הפסוקה, הליכי השגה וערעור אינם עילה לעיכוב תשלום דרישת החוב.

באשר לשיעור ההוצאות, הרי רוב רובו של הסכום בהסכם הפשרה מתייחס לנכס נשוא כתב התביעה ומגיע לידי סך של כ-1,900,000 ₪ ולפי תעריף לשכת עורכי הדין יש לקבוע סך של כ-10% ממנו. לסכום זה יש להוסיף את אגרת בית המשפט. לבסוף מדגיש ב"כ התובעת כי העובדה שהצדדים הגיעו לידי הסדר שבו סוכם על סכום המייצג את סגירת מלוא חוב הנתבעת בגין שני נכסים, יש בה כדי להוכיח כי אכן היה קיים חוב ומשזה לא נפרע, רשאית היתה התובעת לנקוט בהליך של תביעה משפטית.

8.הנתבעת בסיכומיה טוענת כי משהושגה פשרה ואין צד מפסיד אין מקום לפסיקת הוצאות.

לשיטתה, במקרה דנן לא היה הצד מפסיד והלכה למעשה לא התנהל כל דיון משפטי לגוף התביעה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת שהגורם לכך שהצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה לא היה קשור לעצם הגשת ההליך הנדון.

הנתבעת טוענת כי הגשת התביעה במועד שהוגש היה שלא בתום לב, שכן הצדדים במועד הרלוונטי היו בעיצומו של מו"מ.

9.לאחר עיון בחומר ושקילת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי היה דופי בדרך התנהלות התובעת. התובעת פעלה לגביית חוב ארנונה המגיע לה כדין. העובדה כי בעלי הדין מנהלים ביניהם מגעים הן במהלך התביעה ואף לאחריה, אינה יכולה לפעול לרעת התובעת ולקפח אותה באי הטלת הוצאות ושכ"ט על הצד שכנגד, אשר בסופו של יום הגיע לפשרה כספית.

מנגד, לאור העובדה כי המדובר בפשרה, אין מקום לפסוק לתובעת מלוא הסכום המגיע לה על פי התעריף המינימלי.

10.לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת בתשלום אגרת בית המשפט כשהוא נושא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום תשלומו ועד לתשלום המלא בפועל.