עירית ירושלים נ' נתשה ואח'

החלטה

לפני בקשת רשות להתגונן.

המשיבה הגיש כנגד המבקשים תביעה לתשלום חוב ארנונה בגין הנכס הנמצא בשדה התעופה עטרות 1 בירושלים (להלן: "הנכס") לתקופה שמיום 1.1.09 ועד 31.12.09.

בכתב התביעה נטען כי המבקשים הם בעלי השליטה בחברת ע.מ.ר. נגרות ומסחר בע"מ (להלן: "החברה"), אשר החזיקה בנכס בתקופה נשוא החוב. עוד נטען בכתב התביעה, כי כנגד החברה ניתן פסק דין ואף נפתח תיק הוצאה לפועל, אך לא ניתן לגבות את החוב שכן החברה הפסיקה את פעילותה והעלימה את נכסיה. מכאן התביעה כנגד בעלי השליטה וזאת בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

המבקשים טוענים כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, שכן המשיבה לא הציגה ראיה בכתב שמכוחה היא יכולה לתבוע באופן אישי את המבקשים.

כן טוענים המבקשים, כי המשיבה אינה רשאית לרדת לנכסי הנתבעים, שכן מדובר בחברה שנקלעה לקשיים חמורים והיתה בהפסדים משך תקופה ארוכה ובסופו של יום פשטה את הרגל. המבקשים לא זכו לקבל אגורה שחוקה בעקבות פעילות החברה ולא הועבר להם נכס או זכות מהחברה. לטענת המבקשים, במקרה זה לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

עוד טוענים המבקשים, כי הם חולקים על גובה החוב, שכן סיווג הארנונה עבור פעילות החברה הינו סיווג של "עסקים ומשרדים" ולא סיווג של תעשיה. המדובר בסווג מוטעה, שכן מדובר בחברה שעסקה בייצור מוצרים מעץ ואף המחזיק הקודם בנכס שהפעיל נגריה שילם ארנונה לפי סיווג של "תעשייה". לפיכך, טועים המבקשים כי החברה הופלתה לרעה בהשוואה למחזיק הקודם ולמפעילים אחרים במקום. המבקשים מוסיפים וטוענים כי עם היוודע ראשונה לחברה על הסיווג, הגישה החברה השגה בה דרשה את שינוי הסיווג.

אדון ראשית בטענת המבקשים, כי התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר בשל העובדה שלא צורפה ראיה בכתב לחובם האישי של המבקשים. דין הטענה להידחות.

תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום קצוב המגיע לה על-פי דין כארנונה, ראויות להתברר בסדר דין מקוצר, ואין התקנה דורשת ראיה בכתב כתנאי לכך שהתביעה תתברר בסדר דין מקוצר.

אעבור לדון בטענת המבקשים כי אין מקום לחייבם באופן אישי בתשלום חובות החברה. סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים קובע כי :

על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה –

"חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;

"חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;

"בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

סעיף 119א (א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] קובע כי:

(א)(1)היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.

(2)היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו – החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.

(3)בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

במקרה זה, טוענים המבקשים כי לא קיבלו נכסים או זכויות כלשהן מן החברה שהתפרקה, שכן זו היתה בהפסדים ניכרים משך תקופה ארוכה ועל כן לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה. טענה זו ככל שתוכח בסופו של יום עשויה להקנות למבקשים הגנה לכאורה בפני התביעה.

כידוע, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו: ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675. לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (ראו: ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (פורסם בנבו)).