עירית ירושלים נ' יוסי יעקב מזרחי בע''מ

החלטה

בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעת התובעת לתשלום ארנונה בסך נומינלי כולל של 182,062.26 ש"ח. תקופת החיוב הינה לשנים 2010 ו - 2011, כעולה מכתב התביעה.

טענות המבקשת,בתמצית, הן כי התביעה איננה מתאימה להתברר בסדר דין מקוצר הואיל ושאלת מיקומו של הנכס וההחזקה בו צריכים להתבצע בבית המשפט, וכי לא צורף לתובענה נסח רישום, כי סיווג הנכס שגוי וכי לא החזיקה בנכס.

התובעת מתנגדת לבקשה, בעיקר בטענת היעדר סמכות לדון בתובענה .

עמדתה של התובעת מקובלת עליי.

באשר לבקשה למחיקת כותרת, הרי שכשבתביעה של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה על פי דין כארנונה עסקינן, אין צורך בהצגת נסח רישום על מנת למלא אחר הוראות הסף לשם הגשת התביעה (השוו: תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). בנסיבות אלה, די היה בהצגת הרישום מספרי העיריה אשר תוחם את אופן קציבת סכום התביעה, את מועדי החיוב ופרטי הנכס נשוא החיוב וההחזקה בו, על מנת למלא אחר הוראות הדין. בוודאי, שכאשר נבחנת התאמת התובענה לסדר דין מקוצר, אין כל נפקות לטענות הגנה שבעובדה דוגמת סיווג הנכס או מיקומו, שכן בדומה לבקשה לסילוק תביעה על הסף מחמת היעדר עילה, המסקנה נלמדת מתוך עיון בכתב התביעה ובצרופותיו. לענייננו הובהר זיהוי הנכס נשוא התובענה, כעולה בספרי התובעת, באמצעות כתובתו ומספר הזיהוי שלו אצל העיריה, ואין נפקות – בעניננו - לשאלה האם מנוהל הנסח ורשום בספרי מרשם המקרקעין אם לאו. טענות אלה מקומן להתברר במסגרת בקשת הרשות להתגונן, ואין בהן כדי להוות עילה למחיקת כותרת. הלכה למעשה, טענת המבקשת, דינה להידחות.

באשר לבקשת הרשות להתגונן לגופה, כלל הוא, כי בית המשפט לא ידון בטענות הגנה המסורות לסמכות ייחודית הערכאה המינהלית המתאימה, וגם טענה בדבר היעדר החזקה בנכס תידון אך ורק בהינתן רשות מבית המשפט (שלא התבקשה במסגרת בקשת הרשות להתגונן), וככל שעסקינן בסוגיה שיש בה, למשל, כדי לעורר חשיבות ציבורית עקרונית או על מנת למנוע עיוות דין של ממש [השוו: סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הרשויות המקומיות" ; כן ראו, למשל, תא"ק 704902-07 עיריית ירושלים נ' עדאוין (8.3.11 ; פורסם במאגרים המשפטיים) והאסמכתאות שם].

בענייננו, טוענת המבקשת שתי טענות - הטענה העיקרית, כך נראה, היא טענה הקשורה עם סיווגו של הנכס, טענה שבמובהק איננה מקנה רשות להתגונן, כטענת הגנה, בשים לב להיעדר הסמכות להידרש לה, כאמור לעיל. בוודאי ששאלות הקשורות עם שטח הנכס נשוא החיוב או מיקומו הן עניין המסור לבירור באפיקים המינהליים. בוודאי שטענה סתמית בדבר מיקומו של הנכס על יסוד רישום נטען במרשם המקרקעין, שעה שברי מעיון בבקשה ובתצהיר, כי המבקשת מודה לכל הפחות בהחזקה חלקית בנכס נשוא התובענה, איננה צריכה להתברר בבית המשפט כטענת הגנה (ראו במפורש: סעיפים 3(א) (1)- (2) לחוק הרשויות המקומיות).

טענה נוספת, היא טענה לאקונית שהופיעה בתצהיר מטעם המבקשת, לפיה איננה מחזיקה בנכס (או למצער במלואו – כפי שהופיעה בבקשה עצמה, ולא בתצהיר). די בכך שטענה זו, כפי שהופיעה בתצהיר - הוא המסמך שעתיד לשמש ככתב הגנה, ככל שמתקבלת הבקשה - סתמית היא, על מנת שלא ליתן רשות להתגונן בטענה זו [(השוו, למשל: ע"א 146/68 דולגין נ' ישועה פ"ד כב (2) 302 ; ע"א 373/69 חונן נ' חגור מושב עובדים להתיישבות שיתופית פ"ד כג (2) 347 ; ע"א 431/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מג(2) 362 ; 105/89 קו אופ אבן יהודה נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מה (3) 585 ; ע"א 4345/05 שובל שדמה מימון וסחר בע"מ נ' בנק לפיתוח התעשיה (פורסם במאגרים המשפטיים)]. זאת במיוחד שעה שכבר מהבקשה עולה, כי טענה עובדתית חילופית של המבקשת הינה כי למעשה, מחזיקה או החזיקה היא אך בחלקו של הנכס – חלק שלא פורש ולא הובהר בכל דרך - לצד מחזיקים אחרים. למעשה, אין בפנינו טענת "איני מחזיק", כי אם טענה כנגד שטח הנכס שחוייב. זוהי, כאמור לעיל, טענה המסורה לסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה.

אולם ממילא, גם אם לפנינו טענת "איני מחזיק" של ממש, הרי שחרף האמור בתשובה (שלמעשה חוזר על הטענות בבקשה) המבקשת לא נתנה כל טעם קונקרטי מדוע יש לנהל את הדיון בשאלת היעדר ההחזקה הנטענת (שככלל מעלה ספק האם יכולה לדור היא בכפיפה אחת עם סוגיית סיווג הנכס, ביחס למועדים הרלוונטיים בכתב התביעה), בגדרי ערכאה זו. עסקינן בנתבעת מיוצגת, שלבטח יכולה היתה לנקוט באפיקים המינהליים המתאימים לשם השגה על הודעת החיוב. אלא שהמבקשת, כך נראה, לא פעלה בהתאם, לא הבהירה מהו עיוות הדין הקונקרטי שעלול להיגרם לה, שעה שלכאורה הדרך לפעול בהליכים המינהליים היתה סלולה בפניה, וענייננה הפרטי אינו מעורר כל שאלה מיוחדת בעלת חשיבות עקרונית, כאמור לעיל. בנסיבות אלה דין בקשתה להידחות, וכך אני מורה.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 750 ש"ח.

ניתנה היום, כ"ז אדר תשע"ב, 21 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: