עירית אשדוד נ' חסן ואח'

פסק דין

תביעה בגין חובות ארנונה, מים, ביוב ואגרת שמירה, שהצטברו בקשר לנכס המצוי ברחוב הרצוג 5/8 באשדוד, בתקופה המתחילה בחודש 1/1995 ועד למועד הגשת התביעה בחודש 8/2007.

גובה החוב אינו שנוי במחלוקת והוא מפורט, בחלוקה לפי נושאים ולפי שנים, בתצהיר שהוגש מטעם התובעת.

בפנקסי העירייה מופיע מר שמעון חסן ז"ל, כבעל הנכס, אולם אין מחלוקת, כי מר חסן ז"ל נפטר לפני תקופת החוב הרלבנטית.

בעלת הנכס בפועל היתה אשתו, גב' סימי חסן ז"ל, אשר נפטרה ביום 30.4.2003.

הנתבעים הינם ילדיה ויורשיה על פי דין של גב' סימי חסן ז"ל.

טענתם המרכזית של הנתבעים ביחס לתביעה היא טענת התיישנות.

בעניין זה, ב"כ התובעת מפנה לתביעה שהוגשה ביום 26.10.04 בת.א. 2130/04 נגד בעל הנכס הרשום, בגין חיובי המסים העירוניים משנת 1995 ועד שנת 2004. ביום 20.11.05 נמחקה התביעה מחוסר מעש כי בעל הנכס לא אותר.

בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תש"ח-1958, הזמן שחלף ממועד הגשת התובענה הנ"ל ועד למועד בו הסתיים ההליך, אינו בא במניין תקופת ההתיישנות. בפרק הזמן האמור, גילתה התובעת את דעתה כי היא עומדת על זכויותיה. לפי סעיף 18 לחוק ההתיישנות, אין נפקא מינה אם התביעה היתה נגד החייב המקורי או נגד חליפו.

על כן, במקרה זה, פרק זמן של כשנה וחודש, אינו בא במניין תקופת ההתיישנות הנספרת ממועד הגשת התביעה בתיק זה.

ב"כ התובעת מפנה לבקשה שהוגשה בשנת 2007 להחייאת אותו תיק, אשר נדחתה. בקשה זו אינה רלבנטית לתקופת ההתיישנות, שכן ההליך האמור הסתיים עוד בשנת 2005, ורק פרק הזמן שחלף ממועד הגשת התביעה ועד לסיום ההליך, אינו בא במניין תקופת ההתיישנות.

בנוסף, ב"כ התובעת מפנה לסעיף 16 לחוק ההתיישנות, לפיה, אם נתעכב מנין תקופת ההתיישנות, בין היתר בגין הארכתה לפי סעיף 15 לחוק, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מהיום שבו חדל העיכוב. לטענת התובעת, הוראה זו מוסיפה שנה נוספת שאינה באה במניין תקופת ההתיישנות, לאחר המועד שבו הוגשה הבקשה להחייאת התיק בשנת 2007.

במקרה זה, חלפה תקופה בת יותר משנה מהמועד שבו נמחקה התביעה הראשונה, ועד להגשתה של התביעה בתיק זה, ועל כן ההוראה הקבועה בסעיף 16 לחוק ההתיישנות, אינה רלבנטית.

עוד מפנה ב"כ התובעת לכך, שהמנוחה נפטרה בשנת 2003, ועל פי סעיף 18 לחוק ההתיישנות, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שנסבה הזכות. גם הוראה זו אינה רלבנטית לענייננו, ואינה יכולה להשפיע על הארכת תקופת ההתיישנות, בתביעה שהוגשה בשנת 2007.

טענה נוספת של התובעת מבוססת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות. לגרסת התובעת, היא לא יכלה לאתר את העובדות הנכונות ואת הקשר המשפחתי שבין המנוח לאלמנה ולילדים (הנתבעים). יש לדחות טענה זו. מכלול הנסיבות מלמד, כי היה בידי התובעת לברר את כל עובדות התביעה, ואין מקום להארכה מלאכותית נוספת של תקופת ההתיישנות.

לפיכך, תקופת ההתיישנות בת 7 השנים הוארכה בפרק זמן נוסף של כשנה וחודש. במקרה זה, חלה התיישנות על החובות שהצטברו עד ליום 14.7.1999. מאידך, לא חלה התיישנות על החובות שהצטברו בגין הנכס, החל מיום 15.7.1999 ואילך.

הנתבעים טוענים, כי מדובר בנכס שאינו בר חיוב בארנונה, הואיל ומדובר בנכס שאינו ראוי לשימוש.

לעניין זה, לא הביאו הנתבעים ראיות במידה הנדרשת, על מנת לבסס טענתם לפיה מדובר בנכס שאינו ראוי לשימוש, על פי הקריטריונים שנקבעו בפסיקה בנושא זה. העובדה לפיה לא נעשה שימוש בבניין, אינה מספקת להוכחת התנאי לפיו המדובר במבנה שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו. לעניין מצבו של המבנה, לא הובאו על ידי הנתבעים ראיות כלשהן. לפיכך, דין טענה זו של הנתבעים, להידחות.

כך גם לא ניתן להכיר, בדיעבד, בקיומו של פטור, בגין נכס סגור וריק, שעה שלא הוגשה בקשה בנושא זה. בהקשר זה יש לזכור, כי בניגוד לנטען בסיכומי ב"כ הנתבעים, כאילו הנתבעים לא ידעו על קיומו של הנכס, הרי שהנתבעת 2 מסרה בעדותה כי ידעה על קיומו של הנכס.

טענות הנתבעים ביחס לאפשרות חיובם עד לגובה שווי הנכס, על פי סעיף 126 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, אינן רלבנטיות לשלב זה, אלא לשלב מימוש החיוב שייפסק נגדם. מה גם שבהליך זה, הנתבעים לא הציגו כל ראיה בעניין היקף העיזבון של המנוחה, מהו שווי העיזבון ומהם הנכסים הכלולים בו.