עירית אשדוד נ' אייזיק ואח'

החלטה

בפני בקשתם של המבקשים מר אייזיק יצחק בלוך, מר גדי גולן וחברת אלרי השקעות בע"מ, כי אורה על מחיקתה על הסף של התביעה בסדר דין מקוצר שהגישה כנגדם המשיבה, עיריית אשדוד, במסגרת ת.א. (אשדוד) 927/09.

לאחר שעיינתי בבקשת המבקשים, בתגובת המשיבה, בתשובת המבקשים עליה, בחקירת המצהיר מטעם המבקשים בפני ובסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה.

הבקשה נשענת על הטענה כי המדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית, חסרת כל בסיס משפטי ו/או עובדתי וכי כתב התביעה אינו מגלה כל עילת תביעה כנגד המבקשים.

כידוע, המדיניות השיפוטית הרצויה היא כי מחיקת תובענה על הסף היא 'אמצעי הננקט בלית ברירה'. די אם קיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה... פיתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה הוא לעולם עדיף על פני פיתרון דיוני פורמאלי. ( מתוך א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית- 2005, עמ' 159).

עוד יש לזכור כי "הלכה פסוקה היא, כי אין למחוק על הסף, מפאת חוסר עילה, תביעה בה קיימת אפשרות, אפילו קלושה, שהתובע יצליח בתביעתו... לצורך בחינה זו בשלב של מחיקה על הסף על בית המשפט להניח "כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה... כולל המסמכים בנספחים לה..." (ע"א 76/86, פיינשטיין נ' ה.ש. מלונות בע"מ, פ"ד מג (3) 124).

כלומר, הבחינה נעשית, בשלב זה של הדיון, על פי הנטען בכתב התביעה, ועל פיו בלבד.

אמנם, אם בבירור עובדתי קצר מצליח הנתבע לסתור את העובדות המהותיות המבססות את עילת התביעה, ניתן למחוק את התביעה מטעם זה.

ואולם, לטעמי, הדבר לא עלה בידי המבקשים בשלב זה.

המשיבה טוענת בכתב התביעה כי ביום 4/4/2009 הגיע לידיה מכתב, ממי שהייתה רשומה כמחזיקה בנכס מכוח היותה שוכרת, כי הנכס הושב לידי המבקשים כבר בשנת 1995.

עוד נטען בכתב התביעה, כי המבקשים הודו, במכתב מטעמם, בהחזרת החזקה לידיהם ובמכירת הנכס בשנת 1996 לצד שלישי.

המשיבה טוענת כי מכירה זו מעולם לא דווחה לידיה, ולפיכך, היא מבקשת לחייב את המבקשים בתשלומי חובות הארנונה ו/או הביוב ו/או המים ו/או השמירה, כמפורט בפנקסיה.

המבקשים טוענים כי מאחר והמשיבה לא שינתה את "המחזיק הרשום" בספריה, ומאחר והשוכרת לא הודיעה על חדילת החזקה, הרי שאין המשיבה רשאית לעשות זאת כעת, במסגרת תביעה זו.

לטעמי יפים לעניין זה הדברים הבאים מתוך עא 2987/91 מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים (1992) - פורסם בנבו:

"החובה לשלם ארנונה כללית מוטלת על המחזיק בנכס: ראה סעיף 274(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש]. "מחזיק" מוגדר, בסעיף 1 לפקודה, כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם שגר בבית מלון או בפנסיון". והלכה היא, כי מקום שיש "מחזיקים" מקטיגוריות שונות (כגון גם "בעל" וגם "שוכר"), תחול חובת התשלום על זה מביניהם שיחסית לאחרים הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (ר"ע 422/85 [1]).

סעיף 316 לפקודה, המסדיר את זכות השיבוב בין בעלים משותפים, מקום שהארנונה נגבתה רק מחלקם, איננו חל כשהחבות מוטלת על מחזיק מסוים (בין שהינו ובין שאיננו אחד הבעלים המשותפים). בערכאות הקודמות לא התעוררה מחלוקת, כי המחזיקה בדירה הינה המבקשת, ושמלכתחילה ראוי היה להטיל עליה את חובת התשלום. השאלה, אם בידי המשיבה לגבות את מלוא הארנונה גם מחלקם של מחזיקים משותפים (שאינם בעלים משותפים) - אותה מציגה המבקשת עתה - איננה מתעוררת בפרשתנו.

חובת תשלום הארנונה חלה, מדעיקרא, על המבקשת. בכך שמתוך טעות תבעה המשיבה, תחילה, את התשלום מבעלה של המבקשת, אין כדי לחלץ את המבקשת מחובה. ככל שהמשיבה לא גבתה את חובה על-פי פסק הדין הראשון, וככל שהזכות לתבעו לא נתיישנה, לא הייתה מנועה מלתבוע את פרעונו מידי המבקשת. לענין זה, אין זה מעלה או מוריד, שבמקום לנקוט אמצעי גבייה לפי סעיפים 309- 315 לפקודה, בחרה המשיבה, בשני המקרים, לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי, לפי סעיף 317. זאת ועוד: בהיעדר זהות בין הנתבעים בשתי התובענות, פסק הדין הראשון לא היווה מעשה-בית- דין בין המבקשת למשיבה.

אין בכך כלום, כל מי שהיה רשום בפנקסי העירייה כמחזיק היה בעלה המנוח של המבקשת, בעוד ששמה של המבקשת עצמה נפקד מן הרישום. כשם שרישום מוטעה אין בכוחו להטיל חובת תשלום, כך השמטה מוטעית מן הרישום אין בכוחה לפטור חייב מחבותו. המבקשת לא חלקה על העובדה, שהחזיקה בדירה בכל השנים שבגינן חויבה. נמצא, שתיקון הרישום, הגם שנעשה בחלוף שנים ובתוקף למפרע, לא שינה ולא עיוות מאומה, אלא רק התאים את הרישום למצב העובדתי.". (ההדגשות שלי – י.ב.).

עולה מן המקובץ, כי המשיבה רשאית לתבוע את מי שהיא סבורה שהיה בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, גם אם הדבר אינו תואם את רישומיה ו/או אם רישומיה היו מוטעים. בענייננו, עולה מחקירתו של המצהיר מטעם המבקשים, כי אין חולק בין הצדדים שהרישום בספרי העירייה היה מוטעה ולא שיקף את המצב העובדתי.

לטענת המבקשים, המצב העובדתי הנכון הוא שהנכס היה נטוש ועזוב (ללא כל שוכר/מחזיק). לטענת המשיבה, המצב העובדתי הנכון הוא כי המבקשים היו בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס.