עירית אילת נ' רובינשטיין

החלטה

בפניי בקשה לדחיית ביצוע צו סגירה שיפוטי.

ביום 23.12.09, ניתן פסק הדין בעניינו של הנאשם, ובין היתר, הושת עליו צו סגירה לעסק אשר נכנס לתוקפו ביום 23.05.10.

הבקשה דנן לא הוגשה על ידי הנאשם, אלא על ידי אחר, מר מיכאל בן חיון, שעל פי הטענה הינו במעמד של שוכר בבית העסק נשוא צו הסגירה.

המבקש טוען כי הוא צעיר בשנות ה- 20 לחייו ללא כל ניסיון בניהול עסקים, וכי ביום 01.01.11 שכר מאת הנאשם את בית העסק שלגביו הוצא כאמור צו סגירה.

לטענת המבקש, עובר לחתימת חוזה השכירות לא ידע כי עומד צו סגירה כנגד העסק, וכי נאמר לו על ידי הנאשם כי "... אין כל בעיה עם רישיון העסק".

המבקש מציין כי אילו ידע שקיימת מניעה כלשהי כאמור, לא היה מתקשר כלל עם הנאשם בהסכם השכירות כאמור.

עוד מציין המבקש כי הוגשה בקשה למינהל ההנדסה בעירייה להסדרת העניין, וכי "אני מאמין שבתוך פרק זמן קצר, ניתן יהיה להוציא היתר".

על יסוד טענות אלו, עותר המבקש לדחיית ביצוע צו הסגירה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, וזאת בנימוק לפיו בית משפט זה אינו מוסמך להיעתר לסעד המבוקש.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, בנסיבות העניין, ובשים לב לחלוף הזמן מיום כניסת הצו לתוקף, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

באשר לסמכותו העקרונית של ביהמ"ש זה להורות על עיכוב ביצועו של צו הסגירה נאמר בע"פ 413/79 שמעון כהן נגד מדינת ישראל כי:

"אף על פי כן, צדק השופט המלומד בהחלטתו מיום 25.9.1979 וזאת מהטעם שלאחר שסיים את מלאכתו במתן גזר הדין ביום 5.7.1978 היה " functus officio" ולא היה מוסמך לאחר מכן להיזקק לבקשה נוספת במסגרת אותו תיק. הלוא אם תאמר אחרת תהיה התוצאה שניתן יהיה לפנות לבית המשפט אחרי תקופה של שנים כדי לשנות גזרי-דין למיניהם. גישה כזאת נוגדת, לדעתי, את עקרון הסופיות של הכרעות בתי המשפט, ולא הובאה לפנינו אסמכתא חוקית לחריגה כזאת במסגרת החוק הנדון".

בע"פ (ב"ש) 133/79 מדינת ישראל נ' חיים ממן נדון ערעור המדינה על הארכת תוקפו של צו לסגירת עסק שניתן על ידי בית משפט השלום.

ערעור המדינה התקבל ובית המשפט קבע כדלקמן:

א. גם אילו היה צו-הסגירה בגדר עונש, הרי על-פי סעיף 87 (ב) לחוק העונשין לא היה רשאי שופט-השלום לדחות פעם נוספת את ביצוע העונש אלא אם היו טעמים מיוחדים להחלטתו ואותם טעמים היו צריכים להיזכר במפורש בהחלטתו.

ב. סעיף 87 לחוק העונשין אינו חל במקרה זה, שכן אותו סעיף מדבר על דחית מועד הביצוע של עונש ואילו צו-סגירה איננו עונש במובן החוק, וזאת מכמה טעמים:

סעיף 16 לחוק רישוי עסקיים קובע שבית-המשפט רשאי לתת צו-סגירה "בנוסף לכל עונש שיטיל" ויש ללמוד מכך שצו-הסגירה איננו עונש, אלא הוא תוצאה של ההרשעה בדין הבאה בנוסף לכל עונש אחר.

כותרת השוליים של סעיף 16 היא "אמצעיים נוספים "וגם מכך יש ללמוד שצו-סגירה איננו עונש אלא אמצעי נוסף שבית-המשפט רשאי להטיל לאחר ההרשעה בדין.