עירית אופקים נ' יפרח ואח'

הכרעת דין

בתיק זה הואשמו יחדיו שלושת הנאשמים בעבירות לפי סעיפים לפי סעיפים 145 (א) ו – 204 (א) ו-204 (ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 [להלן: "החוק"], בכך שהקימו מס' מבנים, מבלי שניתן להם ההיתר הדרוש לכך, הכל כמפורט בכתב האישום.

הנאשמים 1 ו- 2 אשר הינם בעלי הזכויות במבנה נשוא כתב האישום, הורשעו על פי הודאתם בכתב האישום המתוקן, ודינם נגזר ביום 16.2.09 והם חוייבו בתשלום קנס בסך של 10,000 ₪ לצד חיובים נוספים ובכלל זה התחייבות להימנע מעבירות נוספות וצו הריסה דחוי.

נאשם 3, אשר הועמד אף הוא לדין, הינו מתכנן הקונסטרוקציה של המבנה, והוא הועמד לדין על יסוד סעיף 208 לחוק המאפשר העמדתו לדין של מי שהיה מתכנן המבנה.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון גם בנוגע לנאשם 3, במסגרתו הודה הנאשם בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, וכל צד טען באופן חופשי לעניין העונש, ובכלל זה גם לעניין ההרשעה.

לאור הודאתו של הנאשם קבעתי, ביום 3.5.10, שהוא עבר את העבירה, והצדדים טענו לפני לעניין ההרשעה והעונש הראוי.

עיקר טיעוני המאשימה לעונש:

ב"כ המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם ולהשית עליו קנס בסך 2,500 ₪ בלבד וכן התחייבות לשלוש שנים. לעניין ההרשעה, טענה ב"כ המאשימה כי לאור הראיות בתיק והודאתו, יש מקום להרשיעו.

ב"כ המאשימה הודתה וציינה שככלל, התביעה לא הגישה עד היום כתבי אישום גם כנגד האחראים הנוספים לביצוע העבירה אלא רק כנגד מבקשי היתר הבניה. לטענתה, זו הסיבה לקנס הנמוך יחסית ולכן הסכימה כי יושת על הנאשם קנס נמוך יחסית בסך 2,500 ₪ והתחייבות מצד הנאשם להימנע מביצוע עבירה זו למשך 3 שנים מהיום. עוד הוסיפה ב"כ המאשימה שבמידה והנאשם יורשע, היא תידרש לדווח על כך לגורמים המקצועיים המוסמכים היות והנאשם הינו הנדסאי הרשום בפנקס ההנדסאים ו-וועדת האתיקה תחליט לעניין הסנקציות שיוטלו עליו.

עיקר טיעוני ב"כ הנאשם:

ב"כ הנאשם ביקש מבית המשפט להימנע מהרשעתו של הנאשם, למרות הודאתו, וזאת מטעמים של הגנה מן הצדק, המבוססים על אכיפה סלקטיבית מצד המאשימה, ומדיניותה שלא להגיש כתבי אישום כנגד אחראים נוספים כגון מתכננים, קבלנים ואדריכלים. עוד ציין ב"כ הנאשם שכנגד הקבלן עצמו לא הגישה המאשימה כתבי אישום.

לטענתו, העובדה שהמאשימה ביקשה להטיל קנס נמוך יחסית, מעידה על חוסר הנחת מצד המאשימה עצמה ועל הכרתה בכך שהליך זה של העמדתו לדין של קונסטרוקטור הינו הליך חריג.

עוד ציין הסניגור, כי הנאשם משמש כקונסטרוקטור למעלה מ- 20 שנה, מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום כלשהו וקיים חשש שאם יורשע, רישיונו עלול להישלל ופרנסתו ושמו הטוב עשויים להיפגע בשל כך.

לפיכך, ביקש הסניגור שלא להרשיע את הנאשם ולהסתפק בענישה חינוכית לתועלת הציבור.

דיון

סעיף 208 לחוק קובע שכאשר מבוצעת עבירה לפי סעיף 204 לחוק ניתן להאשים בה, כל אחד מהאחראים לביצוע העבירה, לרבות מהנדס ומתכנן.

משהודה הנאשם וקבעתי שביצע את המעשה המיוחס לו בכתב האישום, נותרה השאלה האם יש להרשיעו, כטענת המאשימה, או שזהו המקרה שבו ניתן להסתפק באי-הרשעתו ובשירות לתועלת הציבור.

הטעמים שהעלה הסניגור הינם טעמים המתייחסים לנאשם עצמו, וכן טעמים של "הגנה מן הצדק" הקבועה כיום בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי.

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית-המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק" [ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פ"ד נ(3) 682].

להימנעות מהרשעה ואי השתת האחריות הפלילית מס' שיקולים, ובין היתר, זיקה הדוקה לשיקומו של הנאשם, טיב המעשים שבוצעו ומידת החומרה הטבועה בהם. במרבית המקרים, נסיבות מקלות לזכות הנאשם עשויות להצדיק לכל היותר הקלה בעונש הנלווה להרשעה מבלי להימנע מהרשעתו. ההימנעות מהרשעה צריכה להישמר למקרים מיוחדים, בהם ישוכנע בית המשפט שהפגיעה הקשה בנאשם לא תהיה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב, שנוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות [ראו ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' איתמר ביטון (פורסם במאגר "נבו") ואיזכורי הפסיקה המובאים שם].