עיריית תל-אביב נ' לוי

פסק דין

1.לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופט גיא הימן) מיום 27/12/11 בתיק מס' 00052455425 לפיו זיכה את המשיבה מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

2.ביום 4/11/10 כאשר החנתה המשיבה את רכבה ברחוב המלך ג'ורג' מול בית מס' 56 בתל אביב, נערך לה דו"ח בהתאם לסעיף 6 (א) (2) לחוק העזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד – 1983 (להלן: "חוק העזר") שכן היא חנתה במקום בו מוצב תמרור "אין עצירה פרט לפריקה וטעינה".

3.המשיבה – הנאשמת טענה, כי היא חנתה במקום לצורך איסוף תרופה מבית מרקחת אשר נמצא בסמוך, עבור לקוח ששכר את שירותיה כנהג מונית, וכי פעולה זו נכנסת לגדר "פריקה וטעינה".

המערערת – המאשימה טענה, כי אין מדובר ב"פריקה וטעינה" עפ"י החוק והפסיקה.

בית משפט קמא קבע, כי היה מדובר ב"פריקה וטעינה" ולפיכך זיכה את הנאשמת.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להתקבל מהנימוקים כדלקמן:

א)אצא מנקודת מוצא ולפיה התשתית העובדתית היא כפי שנקבעה ע"י כב' השופט הנכבד ולפיכך:

המשיבה פקדה את בית המרקחת הסמוך למקום החניה על מנת לאסוף משם מוצר שנמכר בבית המרקחת והיא עשתה זאת עבור לקוח ששכר לצורך כך את שירותיה.

ב)על כן, נותר לבדוק, אם במקרה זה התבצעה פעילות של "פריקה וטעינה" על ידה, שכן רק פעילות זו היתה מותרת עפ"י התמרור שהוצב במקום החניה.

ג)סעיף 1 לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 מגדיר "חניה":

"העמדת רכב לזמן כל שהוא, שלא לשם העלאת אנשים או הורדתם או טעינת מטען או פריקתו מיד, בלי הפסקות".

ד)מלאכת הפריקה והטעינה צריכה להתבצע באופן מיידי עפ"י לשון התקנה.

בית המשפט העליון בע"פ 2940/94 צבי לוין נ' מדינת ישראל פ"ד מח (4) 545 (להלן: "הלכת לוין") בחן את תכליתו של תמרור פריקה וטעינה וקבע, בין היתר:

"התכלית של תמרור האוסר חניה פרט לפריקה וטעינה היא, בראש ובראשונה, לשרת את האינטרס הציבורי. תמרורים כאלה מוצבים בדרך כלל בדרך עירונית שבה הרחוב צר, וחניה של מכונית בצד הרחוב תוסיף ותצר אותו, באופן שישבש את תנועת המכוניות. תמרור האוסר חניה ברחוב כזה משרת את האינטרס הציבורי בתנועה שוטפת של מכוניות. אולם לעתים האיסור לחנות אפילו לצורך פריקה או טעינה עלול לגרום קושי גדול. כך הדבר במיוחד באזורי מסחר ומלאכה, הן למחזיקים בבתי העסק והן למובילים מטען לבתי העסק או מבתי העסק. ויש מקומות שבהם רוחב הרחוב מאפשר חניה לצורך פריקה וטעינה, מפעם לפעם, לפרקי זמן קצרים, בלי שייגרם שיבוש חמור לתנועת המכוניות. במקום כזה ניתן להתחשב הן באינטרס הציבורי והן באינטרס הפרטי ולאזן ביניהם. לצורך זה ניתן לדחות את צורכי הציבור בפני צורכי הפרט במידת מה, היא המידה הנדרשת להשגת האיזון הראוי. וזו תכלית התמרור המתיר העמדת רכב לצורך פריקה וטעינה, מיד וללא הפסקות, מקום שהעמדת רכב אסורה לצורך אחר."

(הדגש אינו במקור – א.כ.).

כמו כן, קבע בית המשפט העליון בהלכת לוין, כי על המטען להיות בעל משקל שקשה לשאת אותו, וכלשון ביהמ"ש:

"אין טוענים או פורקים אלא מטען. מטען הוא משא. ומשא הוא נטל שקשה לשאת אותו. מסמך, שאינו אלא נייר נידף ברוח, אינו מטען, ולכן אין טוענים או פורקים אותו".

ה)כפי שכבר ציינתי בפס"ד מיום 12/12/11 בעפ"א 48402/10/11 עיריית תל אביב יפו נ' תמרה חוסן, תכליתו של התמרור האוסר חניה פרט לפריקה וטעינה, היא לשרת את האינטרס הציבורי ולגרום לכך שהמקום בו ניצב התמרור יהיה בדרך כלל פנוי ולא ישמש אלא לחניה קצרה מפעם לפעם באופן שאין בו כדי לגרום שיבוש חמור לתנועה.

באותו מקרה ציינתי בסעיף 6 ה' לפסק הדין: