עיריית תל-אביב נ' ברושי ואח'

פסק דין

הערעור

ערעור המאשימה על הכרעת דינו של בית משפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט ג. הימן) מיום 3/7/2013, לפיה זוכו המשיבים מעבירה של אי ציות להוראת מציל, סדרן או מפקח, לפי סעיף 15 לחוק עזר לתל אביב יפו (הסדרת מקומות רחצה), תשכ"ז-1966 (להלן: "חוק העזר").

העובדות

ואלה בתמצית, העובדות הרלוונטיות להכרעה במחלוקת:

ביום 27/7/2012, רחצו המשיבים ב"חוף גאולה" בתל אביב, שאינו חוף מוכרז ואסור לרחצה.

מפקח שהגיע למקום, יוחאי ברק, הורה למשיבים לצאת מהמים (להלן: "המפקח ברק"). משלא יצאו המשיבים, הזעיק המפקח ברק למקום את מנהלו, המפקח יוחאי דואק (להלן: "המפקח דואק").

משהגיע המפקח דואק, יצאו המשיבים מהמים ובין הצדדים התפתח דין ודברים, במסגרתו, בין היתר, קראו המשיבים למפקחים בשמות גנאי ואף הוזעק למקום שוטר.

המחלוקת בין הצדדים בבית משפט קמא התמקדה בשאלה האם יש בהתנהגותם של המשיבים, בנסיבות המתוארות, כדי להקים עבירה של אי ציות להוראות מפקח לפי סעיף 15 לחוק העזר.

הכרעת דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא – בהכרעת דין מפורטת ומנומקת – לאחר שבחן את הראיות שהוצגו בפניו, השיב לשאלה זו בשלילה. בית המשפט ביסס תשובתו זו בעיקר על ממצאיו שהמשיבים יצאו מהמים דקות ספורות לאחר שהתבקשו לעשות כן על ידי המפקחים, והוסיף כי "אפילו התעורר ויכוח קצר; אפילו עמדו הנאשמים, במה שנראה למפקחים כעמידה מופרזת, על זכותם להבין לאשורה את ההוראה; אפילו התעכב מילוי ההוראה, הרי שמקץ דקה או שתיים, כשראו הנאשמים כי המפקח ברק עומד איתן על עמדתו וכי לפי קריאתו הגיע אל המקום מפקח נוסף, מר דואק, הם מחלו על כבודם ויצאו מן המים"

(הכרעת הדין, עמוד 12, שורות 2-5).

בית משפט קמא הוסיף וקבע כי הויכוח בין הצדדים, שהיווה את חלקו הקשה של האירוע – והוביל לבסוף לרישומן של הודעות הקנס – התרחש שעה שהמשיבים היו מחוץ למים.

עוד קבע בית משפט קמא, כממצא עובדתי, שהנאשמים לא ירדו לפשרה של הוראת המפקח ברק, וביקשו לברר אותה.

בית משפט קמא ציין כי "מסופקני אם עלה בידיו של מר ברק להסבירה כל צרכה, אלא אך לשננה באוזניהם: "ניגשתי אליהם, אמרתי להם 'תשמעו, אסור לכם להיכנס פה לים, אתם צריכים לעבוד 75 מ' מסוכת ההצלה, שעד שם מותר' (עמ' 7, ש' 9- 10). דומה, כי בשל כך נדרש מפקח זה לעזרתו של עמיתו, מר דואק "ראיתי שזה לא מסתדר, אז דיברתי במירס עם המנהל שלי שיבוא לעזור לי" (שם, בש' 18- 19)".

(הכרעת הדין, עמוד 11, שורות 24-29).

5.בהכרעת הדין, תמה בית משפט קמא על בחירת המערערת להאשים את המשיבים בעבירה של אי ציות למפקח ולא בעבירה של רחצה במקום אסור בניגוד לחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964, וציין ש"באחרונה מצויה הייתה דרך המלך, ומתקשה אני לחמוק מן המחשבה כי לא בכדי ננקטה דרך זו. מוקד הדברים היה, כך נדמה, בפגיעה שחשו המפקחים – ואפשר כי היא מוצדקת – בשל חילופי הדברים שהתנהלו, אך לא בכך שהוראתם לא מולאה.." (סעיף 12 להכרעת הדין).

נימוקי הערעור

6.לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא, בכך שלא הסיק את המסקנה המתבקשת מהממצאים העובדתיים שקבע, לפיהם המשיבים לא יצאו מהמים מיד משהתבקשו לעשות כן, ולפיכך יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיבים.

7.המערערת הדגישה הטלת חשיבות הטלת אחריות פלילית על התנהגות המשיבים, על מנת לאפשר למפקחים להמשיך להגן על הציבור בכלל ובמיוחד במקרים של סכנה לציבור מרחצה במקומות אסורים.