עיריית רמת גן נ' חמיאס ואח'

פסק דין

בפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 13,112.70 ₪, בטענה לחוב בגין מיסים עירוניים ותשלומים שונים המוטלים על נכס בו מחזיקים הנתבעים ברח' פנחס 84 ברמת-גן.

התביעה הוגשה כתביעה בסכום קצוב לפי סע' 81א1 בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 והנתבעים הגישו התנגדות לתביעה. בהתנגדותם, הסתבר שהנתבעים אינם כופרים כלל בחבותם לשלם את התשלומים נשוא התביעה ואף פנו לתובעת במישרין ומסרו לה שיקים בסך של 15,192 ₪ בגין קרן החוב והריבית, אך בלא תשלום בגין שכר טרחת עו"ד או הוצאות התובעת.

על רקע זה, כאשר למעשה הנתבעים אינם כופרים כלל בחבות לשלם את החוב הנתבע, לא נותר עוד טעם לדיון בהתנגדות. כל שנותר לברר הוא טענות התובעת לחיוב הנתבעים בהוצאותיה וטענות הנתבעים לעניין זה. לפיכך, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יינתן פסק הדין בסוגיות אלו על יסוד טיעוני הצדדים.

ראשית לכל, ראוי להבהיר את משמעות הסכמת הצדדים באשר לקרן החוב. בהתנגדותם, טענו הנתבעים כי מסרו לתובעת 12 שיקים בסך של 1,266 ₪ כל אחד, משוכים ל- 16 בחודש עד 16.12.12 (כאמור בפירוט המצורף להתנגדות). משמע, הצדדים מסכימים כי כל עוד עומדים הנתבעים בפירעון שיקים אלו, לא יינקטו נגדם הליכי הוצל"פ בגין קרן החוב ופירעון השיקים במועדים, יהווה סילוק התחייבות הנתבעים בכל הנוגע לקרן החוב.

שנית, ביחס להוצאות התובעת, טוענים הנתבעים כי נמנעו במודע מתשלום המיסים העירוניים נשוא התביעה עקב קשיים כלכליים אליהם נקלעו אך מוסיפים וטוענים שלו היו מקבלים מכתבי התראה טרם הגשת התביעה, היו ממהרים להסדיר את החוב. מכתבי התראה שכאלו, לטענת הנתבעים, לא נמסרו להם ולכן אין הצדקה להשית עליהם את הוצאות התובעת בגין הגשת התביעה.

לטענת התובעת מאידך, נשלחו גם נשלחו מכתבי התראה לנתבעים בהתאם לכתובות הנתבעים כפי שהן מופיעות במרשם האוכלוסין. כאשר הסתבר שהנתבעים אינם מתגוררים בכתובות אלו, בוצע איתור (בהוצאות נוספות) ולכן יש להשית על הנתבעים גם את הוצאות התובעת.

מטיעוני הצדדים בפני, מסתבר שהנתבעים מתגוררים באותו נכס נשוא התביעה מזה מספר שנים כאשר התובעת שלחה התראות ותרה אחר הנתבעים בכתובות אחרות ולא בנכס נשוא התביעה. מאידך, מסתבר כי כתובתם הרשומה של הנתבעים במרשם האוכלוסין לא עודכנה על ידם לכתובת מגוריהם.

במצב זה, לא זו בלבד שיש היגיון בטענת התובעת בדבר משלוח מכתבים לכתובתם הרשומה של הנתבעים, אלא שלפי תקנה 10 (ד) בתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, לא היה באפשרותה להגיש לביצוע את התביעה אלא לפי כתובת הנתבעים הרשומה במרשם האוכלוסין. כאשר מלינים הנתבעים על אי משלוח מכתבים לכתובת הנכס נשוא התביעה, אין להם להלין אלא על עצמם על שלא עדכנו את כתובתם במרשם האוכלוסין.

בנוסף, קשה להזדהות עם הנתבעים כאשר בחרו במודע שלא לשלם חובותיהם השוטפים לתובעת ולהמתין עד שזו תנקוט נגדם בהליכים. גם אם נקלעו הנתבעים למצוקה אישית, ואני יוצא מהנחה שכך ארע וזו הסיבה לאי התשלום, לא ניתן להשלים עם מצב בו "הראשון" לספוג נזק עקב קשיי הנתבעים הינו הציבור באמצעות הקופה הציבורית. אם בחרו הנתבעים שלא לשלם מיסים עירוניים, אל להם להיות מופתעים מכך שיחויבו בהוצאות עקב בחירתם זו.

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את ההתנגדות על רקע ההסדר אליו הגיעו הצדדים כאמור ברישא לפסק הדין. ביחס להוצאות התובעת, אני דוחה את טענות הנתבעים וקובע כי על הנתבעים לשאת באגרת בית המשפט ובמלוא ההוצאות ושכר הטרחה כפי שהם נקובים בתיק ההוצל"פ. הוצאות אלו ישולמו בתוך 30 יום ממועד פסק דין זה שאם לא כן, רשאית התובעת לנקוט בהליכי הוצל"פ ביחס לחוב זה (להבדיל מההסדר ביחס לקרן החוב).

עם זאת, בהתחשבות בנתבעים על שלכל הפחות מהרו לשלם חובם וחסכו את הוצאות ההתדיינות, אינני מוצא מקום לחייב בהוצאות בגין ההליך והדיון שהתקיים בפני.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ב, 15 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: