עיריית רמת-גן נ' אנקורי

גזר דין

הנאשם הורשע כאמור בהכרעת הדין בעבירות של אי-קיום צו שיפוטי.

המדובר בצו הריסה ללא הרשעה שניתן עוד בשנת 2006 ולפיו היה על הנאשם להרוס מבנה ששימש אותו לצורך מסחרי. בנוסף הורשע הנאשם באי-קיום צו שיפוטי שהורה לו להפסיק את השימוש באותו מבנה מסחרי, וזאת עוד בשנת 2004.

הנאשם נמנע מלקיים את הצווים השיפוטיים כאמור עד לאחרונה, כאשר אין חולק כי במהלך שנת 2011 בלבד הפסיק הנאשם את השימוש במבנה שיועד להריסה, ורק לפני ימים ספורים ביצע את ההריסה של המבנה, הריסה שהיה צריך לבצע לפני כ- 6 שנים תמימות.

במהלך כל אותה תקופה, עשה הנאשם שימוש במבנה לצרכים מסחריים ולשם השאת רווחיו.

המאשימה עותרת למאסר על תנאי, לקנס מקסימאלי הקבוע בחוק, וכן לקנס יומי בסך 50 ₪ לתקופה שמיום הביקור במקום (פברואר 2008 – ת/2), וכן הטלת התחייבות כספית.

הנאשם מבקש להתחשב בכך שהרס את המבנה וכן להתחשב בנסיבותיו האישיות, הכולל לדבריו חובות שנותרו בגיל הפעלת המבנה וכן מסיבות אישיות נוספות שפורטו ע"י הסנגור המלומד. עוד מבקש הסנגור להתחשב בנסיבות של הגשת שני כתבי אישום בגין מעשים דומים, דבר שהתייחסתי אליו בהחלטה מפורטת קודמת, וכן לעובדה שלאחרונה התב"ע החלה על האזור שונתה ומאפשרת הפעלת עסק מהסוג שהפעיל הנאשם במקום (נ/5).

העבירה של אי קיום צו של בית משפט הינה עבירה חמורה. חומרתה באה לידי ביטוי לא רק בהתייחס לדיני התכנון והבנייה, אלא גם בהיותה יורדת לשורשו של שלטון החוק. ראוי להפנות בהקשר זה לדברי בית המשפט העליון ברע"פ 11920/04  סעיד נאיף נגד מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים):

" בית משפט זה פסק בעבר כי בעבירות של הפרת צווים שיפוטיים בתחום התכנון והבניה מן הראוי ככלל להטיל עונשי מאסר בפועל של ממש. זאת, הן נוכח הצורך להיאבק בעבירות של בנייה בלתי חוקית, שזה מכבר הוכרו על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה", והן נוכח הפגיעה החמורה בשלטון החוק שנגרמת כתוצאה מהפרתם של צווים שיפוטיים (ראו לדוגמה: ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (לא פורסם); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם))."

ככלל, כאמור לעיל, היה צורך לשקול האם היה ניתן להפעיל על הנאשם עונש מאסר בפועל, אך העובדה שהמאשימה לא עתרה לכך, אמנע מדיון בשאלה זו.

כמו כן יש לקחת בחשבון כי העבירות הינן עבירות כלכליות שנועדו להשגת רווחים, ובתי המשפט קבעו לא אחת שיש להטיל קנסות כבדים בעבירות מעין אלו. מאידך, לקחתי בחשבון את העובדה שהנאשם ביצע, מאוחר, אך עדיין ביצע את ההריסה וכן את כלל נסיבותיו האישיות ונסיבות העניין כפי שפורטו בגזר דין זה ובדברי הסנגור. בכך יש כדי למתן את העונש שיש להטיל על הנאשם.

בשים לב לנסיבות שפורטו בפניי ולטיעוני הצדדים, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

1.מאסר על תנאי למשך 6 חודשים. התנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה על חוק התכנון והבניה למשך 3 שנים מהיום.

2. קנס בסך 20,000₪ שישולם ב- 15 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מ- 8.8.12, ובהמשך בכל 8 לחודש שלאחריו. אי עמידה באחד התשלומים במועדו, יביא לפירעון מיידי של כל הסכום, בניכוי התשלומים ששולמו בפועל עד לאותו מועד.

3. לעניין הקנס היומי: חוק העונשין התשל"ז – 1977 מאשר הטלת קנס יומי עד סך 4,000 ₪ ליום בשל עבירה מתמשכת, כדוגמת העבירות בהן הורשע הנאשם. המאשימה עתרה לחייבו בקנס יומי בסך 50 ₪ לתקופה שמיום דו"ח הביקור במקום ת/2 (3.2.08) ועד היום. המדובר בחישוב גס בכ- 50,000 ₪.

לאחר שיקול דעת, סבורני כי יש להטיל על הנאשם גם קנס יומי, וזאת בעיקר בשל הימנעותו להפסיק את השימוש עד שלהי שנת 2011 בניגוד לצו השיפוטי, וכן הימנעותו מביצוע ההריסה עד לפני ימים ספורים. לפיכך אני מטיל על הנאשם סכום כולל בגין קנס יומי, בגין התקופה אליה התייחסה המאשימה בטיעוניה – בסך 15,000 ₪.

סכום זה ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים ושווים, שתחילתם 30 יום לאחר התשלום האחרון של הקנס הנקוב בסעיף 1 לעיל.

4.בגין הקנס הנקוב בסעיף 1 לעיל, נגזר חלף מאסר לתקופה של 4 חודשים, ובגין הקנס הנקוב בסעיף 2 לעיל, נגזר חלף מאסר לתקופה של 3 חודשים.

5.בתוך 10 ימים מהיום יחתום הנאשם על התחייבות עצמית שלא יעבור על הוראות חוק התכנון והבנייה למשך תקופה של שנתיים ימים. סכום ההתחייבות יעמוד על סך 20,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתם. אם לא תיחתם ההתחייבות ייאסר הנאשם ל- 30 יום.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 ימים.