עיריית פתח תקווה נ' אזולאי

החלטה

ראשית דבר-

לפני בקשת רשות להגן אשר הוגשה מטעם המבקשת, היא אשת המנוח שמלה אזולאי, במסגרת תביעת הרשות המקומית עיריית פתח-תקווה (להלן: "המשיבה") לפינוי המושכר, שבו מחזיקה המבקשת. הסכם שכירות נערך בין בעלה המנוח של המבקשת עם המשיבה למשך 25 שנים, תוך שנכללה במסגרת ההסכם אופציה להארכת חוזה השכירות למשך 25 שנים נוספות, וכאשר יחד עם הסכם השכירות נערך חוזה פיתוח.

בהתאם לחוזה הפיתוח, ניתנה הרשות לבעלה המנוח של המבקשת להקים מבנה בגודל 50 מ"ר על המקרקעין לצורך הפעלת מזנון. הוסכם כי חוזה הפיתוח יהא תקף עד לתום תקופת הבניה בשנת 2002 ולאחר מכן יחולו הוצאות חוזה השכירות.

תנאי השכירות כפופים להוראות חוזה השכירות וחוזה הפיתוח בהתאם למועדים הרלוונטיים.

בדיון שהתקיים בפניי ביקשו הצדדים כי יוגשו על ידם סיכומים בכתב בבקשת הרשות להגן ומשהוגשו הסיכומים ולאחר שעיינתי בכל טיעוני הצדדים בכתב, להלן החלטתי בבקשת הרשות להגן.

סקירת טענות הצדדים-

תמצית טענת המבקשת בבקשתה ובסיכומיה נעוצה בזכות של בעלה המנוח להפעלת המזנון עד לתום תקופת השכירות וכן העברת הזכות לידיה עם פטירת בעלה המנוח.

המשיבה טענה כי המבקשת חרגה מהרשאת הבנייה בהיקף של 50 מ"ר. המבקשת ציינה כי ביום 5.5.02 ביקש המנוח להתיר לו תוספת גגון בגודל 110.72 מ"ר, עד לחודש אוגוסט 2002 השלים המנוח הבנייה והקירוי טרם קיבל היתר, בחודש אוקטובר 2002 הוגש כנגדו כתב האישום, ובחודש יוני 2003 נקבע צו הריסה מנהלי. במועד מאוחר יותר, לטענת המבקשת, החליטה המשיבה לאשר למנוח את הבנייה וביום 7.10.03 הועבר למנהלת אגף הנכסים חוזה מתקן בין המשיבה למנוח.

לפיכך, טענת המשיבה כי חרגה מהבנייה המותרת, התיישנה עוד בשנת 2003, כאשר הגישה המשיבה בקשה לצו הריסה מנהלי וכתב אישום כנגד המנוח. זאת ועוד; המשיבה הצהירה בשנת 2004 בפני ביהמ"ש כי ייחתם חוזה שכירות מתוקן עם המנוח וכן שיתפה פעולה עם המנוח בהגשת בקשה לשינוי תב במקרקעין שבבעלותה וזאת על מנת להכשיר את הבנייה החורגת הקיימת במושכר, ולפיכך, לשיטתה של המבקשת, מנועה המשיבה מלטעון טענות אלו בנוגע לבנייה.

שינוי התכנית ממזנון למסעדה נכשל, לטעמה של המבקשת, כתוצאה מהתנגדותו של מנהל הדיור הממשלתי לקיומו של המזנון ו\או המסעדה העתידה, שכן אלו עשויים להפריע למזנון העתיד להבנות בתוך היכל בית-המשפט.

טענה נוספת שלה ייחסה המבקשת חשיבות רבה הינה בדבר זכותו האישית של בעלה המנוח אשר עברה לידיה עם פטירתו.

המבקשת טענה כי המשיבה בוחרת לפרש את ההסכמים לפי ראות עיניה. למנוח ניתנה הזכות ל50 שנה במצטבר, 25 שנות חכירה שבגינן שילם המנוח מראש ובנוסף 25 שנות אופציה. המנוח נולד בשנת 1968, לטענת המבקשת היעלה על הדעת כי המנוח ישכור הנכס לבדו עד לגיל 82 ומבלי האפשרות להעביר זכות החכירה.

יתרה מזאת, בסעיף 7 להסכם נקבע במפורש כי במידה והמנוח "לא יהיה כשיר" להפעיל את המזנון, רשאית רעייתו לנהל את המושכר עד לסוף תקופת השכירות. לטענת המבקשת, אילו היה מדובר בזכות אישית למנוח בלבד לא היה המקום להתיר לרעייתו של המנוח את הפעלת המזנון.

לחלופין, העלתה המבקשת טענה בדבר החזר ההשקעות במקרקעין אותם השקיעו היא ובעלה המנוח.

מנגד לאמור עיינתי בסיכומי המשיבה ובטענותיה. לטענת המשיבה, חוזה הפיתוח בסעיף 9 קובע כי הזכות הינה אישית ואינה ניתנת להעברה, כאשר השוכר התחייב שלא להעביר כולה או מקצתה לאדם או לגוף משפטי אחר, בין בתמורה ובין שלא בתמורה.

בנוסף, מציגה המשיבה את סעיף 7 להסכם השכירות, בו מוסכם בין הצדדים כי השכירות לא תעבור לאיש בשום צורה שהיא:

"מוסכם בזאת בין הצדדים כי השוכר לא יהיה רשאי להעביר את השכירות או איזה חלק הימנה לאחר/ים ו/או לגוף מאוגד ו/או משפטי, מאיזה מין וסוג שהוא ו/או להשכיר בשכירות ראשית ו/או בשכירות משנה ו/או לשתף בשכירות את מי שהוא, ו/או להרשות שימוש או שהייה במושכר ו/או בחלק ממנה למי שהוא, בין פרט ובין גוף מאוגד או משפטי, ו/או לשנות את מטרת השכירות, אלא אם קיבל לכך הסכמה בכתב ומראש מהעירייה. כל הסכמה בע"פ לא תחייב את העירייה. רעייתו של השוכר תהיה רשאית לעזור בניהול המזנון. באם השוכר לא יהיה כשיר לנהל את המזנון תהיה רעייתו רשאית לנהלו עד לתום תקופת השכירות ו/או תקופת האופציה על פי תנאי חוזה זה בלבד (הפרה של סעיף זה תיחשב כהפרה יסודית של חוזה זה)."

בתאריך 17.1.09 נפטר השוכר ולמעשה בשלב כלשהו התגלה למשיבה כי המזנון מופעל ע"י רעייתו ללא כל זכות חוקית לעשות כן וכן בנתה שלא כדין תוספת למושכר.

סעיף 3 להסכם השכירות מציג את מטרת השכירות, קרי הפעלת מזנון וכן הסכם הפיתוח מגדיר את גודלו של המושכר בשטח בן 50 מ"ר, ואילו במקום מופעלת מסעדה וכן שטח בנוי נוסף בן כ-110 מ"ר. לשיטתה של המשיבה התנהגות זו של המבקשת הינה הפרה בוטה של חוזה השכירות וחוזה הפיתוח.