עיריית ערד נ' לוי

החלטה

בפני בקשה לפסיקת תשלום הוצאות הגנה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק") בעקבות זיכוי המבקש מחמת הספק, על פי הכרעת הדין שניתנה ביום 15.9.2013.

כללי:

נגד המבקש הוגש כתב אישום אשר יחס לו ביצוע עבירות של בניה ושימוש במקרקעין, הטעון היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו- 204 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה- 1965, כאשר בכתב האישום צוין כי הסטייה מהיתר הינה בדמות "אי קבלת טופס 4 (תקנה 5) ותעודת גמר, במועדים הקבועים בתקנה 2 (ב) לתקנות התכנון והבניה, בקשה להיתר, תנאיו ואגרות, התש"ל-1970".

בהכרעת הדין זוכה המבקש מחמת הספק לאחר שנקבע ע"י ביהמ"ש כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המבקש ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, ולצד זיכויו, קבע ביהמ"ש כי: "מתווספת אותה הגנה שסבורני שקמה בעניינו של הנאשם, מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ואשר יכול ולו הייתה עומדת המאשימה בנטל הראיה, היה מקום, לבטל את כתב האישום בגינה (ואולם, משהמאשימה לא עמדה בנטל יסודות העבירה מלכתחילה, נותר עניין זה בגדר למעלה מן הצורך)".

נוכח זיכויו של המבקש עתר המבקש לפיצוי בסך 10,700 ₪, בגין הוצאות והפסדים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהגשת כתב האישום והתנהלות ההליך כנגדו.

המדינה התנגדה לבקשה וטענה כי פעלה באופן סביר כשהחליטה על העמדתו לדין של המבקש וכי לא מתקיימות נסיבות מיוחדות, בעניין זה, המצדיקות פיצוי לטובת המבקש.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 80 לחוק העונשין, קובע שתי עילות לפיצוי נאשם:

"שלא היה יסוד לאשמה"

בהתקיים "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"

החלופה הראשונה, עניינה בכך שמלכתחילה לא נמצאו ראיות בתיק, וכי תובע סביר לא היה מגיש כתב אישום על יסוד אותן ראיות.

החלופה השנייה עניינה בנסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי.

זהו מושג שסתום המבוסס על אדני הצדק התלוי במספר שיקולים ובהם: מוחלטות הזיכוי, מידת הנזק, מידת העוול שנגרם לנאשם (ככל שנגרם), עינוי הדין, התנהגות הנאשם, עלילה זדונית מטעם עד תביעה מרכזי, וכיו"ב שיקולי צדק.

בפסק הדין בעניין ראמי דבש (ע"פ 4466/98 דבש נ. מד"י, פ"ד נו (3) 73. כב' השופט חשין, בדעת הרוב, בהתייחסותו לסוגיית הפיצויים ציין כי:

"החוק גודר אותנו בשתי עילות – משפט פלילי 'שלא היה יסוד להאשמה' שבו, ו'נסיבות אחרות המצדיקות זאת'. לא הותרנו לרחף מעל עילות אלו, ולזכות פלוני בשיפוי ובפיצוי אך באשר זוכה במשפטו" (דבש, פיסקה 44).

ביחס לעילה השנייה הנוגעת ל"נסיבות אחרות", קבע כב' השופט חשין: "לשון אחר, חייב שיימצא דבר-מה נוסף לזיכוי, ולא אך דבר-מה על דרך הסתם, אלא דבר המורה אותנו כי מוצדק לפסוק לנאשם שזוכה שיפוי או פיצוי" (דבש, פיסקה 48) והוסיף לעניין עילה זו: " אין לה לא גוף ולא דמות הגוף, ושואבת היא כח ואון במישרין ממעיין הצדק...".

אודות פסיקת הוצאות לפי סעיף זה נקבע לא אחת כי אין המדובר בזכות אוטומטית הנולדת בכל עת בו מזוכה נאשם:

"הזכות שנקבעה בסעיף 80 לחוק העונשין, אינה זכות מוחלטת. שלא כמו במשפט האזרחי, הזכאות לתשלום הוצאות משפט ופיצויו של נאשם שיצא זכאי בדינו אינה אוטומטית... ...שיקולים שונים עשויים להוביל לכך כי זכותו של נאשם לפיצוי מכח סעיף 80 תצטמצם. לעיתים כה רב יהיה משקלם של שיקולים "נוגדי פיצוי" אלה, עד כי הזכות לפיצוי ותשלום הוצאות תיסוג ותדחה מפניהם. אף המחוקק היה ער לקיומם של שיקולים ואינטרסים מסוג זה, ועל כן העניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בשאלת זכאותו של נאשם לפיצוי, וטבע את הביטוי "רשאי" לצוות.

ביטוי נוסף לכך, ניתן למצוא בסעיף 80 (ב) הקובע כי שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות סכומי מקסימום לפיצוי שינתן מכוחו של הסעיף. נציין, כי בסמכות זו אכן נעשה שימוש (ראו תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב 1982, ללמדנו כי אף שיקולים תקציביים עשויים להשפיע על היקפה של הזכות הקבועה בסעיף 80. שיקול נוסף אשר עשוי להגביל את הזכאות לפיצוי ותשלום הוצאות מכח סעיף 80, הוא הרצון שלא לרפות את ידיה של התביעה, בשל האינטרס הציבורי בהעמדה לדין ואכיפת שלטון החוק, אינטרס המהווה תנאי הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת..." (ע"פ 2366/03 עסאף נ. מד"י, דינים עליון כרך ע' 30).