עיריית עכו נ' רמת טבעון-נוף עכו בע"מ ואח'

השופט נ' הנדל:

1. מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 45067-03-16, כבוד השופט ד"ר מ' רניאל), בגדרה התקבל ערעור שהגישה משיבה 1 על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (ת"א 34364-01-15, כבוד השופט ע' רוזינס). בית המשפט המחוזי קבע, בניגוד להכרעת בית משפט השלום, כי תביעתה של משיבה 1 לא התיישנה, ומשכך תמשיך להתברר בפני בית משפט השלום לגופו של עניין.

           במוקד הבקשה למתן רשות ערעור שבפניי ניצבת השאלה האם סעיף 114(ב) לחוק המים התשי"ט-1958 (להלן: החוק או: חוק המים), קובע תקופת התיישנות של שנה להגשת תביעה להחזר או ניכוי תשלום מים ששולם ביתר – וזאת אף במקרה בו תשלום היתר נבע מסיווג שגוי של נכס.

2. ומכאן לעובדות הצריכות לענייננו. ברקע להליך, תביעה שהגישה משיבה 1, חברה המחזיקה בנכס המשמש כבית-אבות סיעודי, נגד המבקשת (להלן גם:העירייה) ונגד משיבה 2 (להלן גם: תאגיד המים) להחזר תשלומי יתר ששילמה עבור מים שסופקו לה. לטענת משיבה 1, המים נגבו לפי תעריף של "מוסד ציבורי" בעוד היה עליהם להיגבות בתעריף של "בית חולים" – ועל כן היא זכאית להחזר. יוער כי המים סופקו למשיבה 1 על ידי העירייה החל מתאריך 1.10.2008 ועד לתאריך 1.3.2010; ועל ידי תאגיד המים מאז ועד לתאריך 31.12.2011.

           בית משפט השלום דחה את התביעה נגד המבקשת, תוך שקיבל את טענתה כי התביעה נגדה התיישנה, בהתאם לסעיף 114(ב) לחוק המים. נקבע כי בסעיף זה קבועה תקופת התיישנות של שנה אחת בלבד מיום התשלום. משכך, בענייננו, מכיוון שמשיבה 1 הגישה את תביעתה כלפי המבקשת בראשית שנת 2015 – למעלה מ-4.5 שנים לאחר שחלפה תקופת השנה הקבועה בחוק – הרי שהתביעה התיישנה.

           בנמקו את החלטתו, ניתח בית משפט השלום את סעיף 114(ב) לחוק בפירוט, תוך התייחסות למובנו הלשוני, השוואתו לסעיפים בחוקים אחרים ובחינת תכליתו – אף בהקשר הרחב של חוק המים. במסגרת זו, טענות שונות שנטענו על ידי משיבה 1 (במעמדה כתובעת) ביחס לפרשנות המילולית של הסעיף האמור – נדחו. כך למשל, נדחתה הטענה לפיה סעיף 114(ב) לחוק, הנוקט בלשון "מי ששילם לספק דמי מים למעלה מן הקבוע בתעריף...", חל כאשר התביעה תוקפת את התעריף עצמו, אך לא במקום בו נתקף סיווג הנכס. לעניין זה, קבע בית המשפט כי כל טענה לתשלום יתר, גם אם על פי תעריף "שגוי" בגין סיווג הנכס, נכנסת בגדר "למעלה מן הקבוע בתעריף". עוד נקבע כי אף תביעה בעילת רשלנות חוסה תחת התקופה הקבועה בסעיף 114(ב) לחוק, בפרט באשר לא הוגבלו במסגרתו עילות לדרישת החזר תשלום.

           בית המשפט המחוזי, קיבל ערעור שהגישה משיבה 1 על פסק דינו של בית משפט השלום. נקבע, כי סעיף 114(ב) לחוק אינו חל על תביעה להחזר עקב חיוב לא נכון. במקרה כזה, חלה תקופת ההתיישנות הכללית הקבועה בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), דהיינו 7 שנים, אשר לא חלפו בענייננו. בנמקו את החלטתו, הסביר בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום לא דן בכך שהסעיף עוסק בהחזר תשלום ביתר לפי תעריף נכון – וזאת במובחן מחיוב לפי תעריף לא נכון, שגרם לתשלום יתר. נקבע כי פגיעה בזכות הקניין של משיבה 1 אינה יכולה להיעשות ב"פרשנות דחוקה", המכניסה תביעה להחזר תשלום בגין חיוב לא נכון – תחת כנפיו של סעיף העוסק בהחזר תשלום יתר אל מול התעריף הנכון. זאת, בפרט כאשר הסעיף חוסה תחת סימן ופרק העוסקים בדמי מים. עוד הוסבר כי ספק אם סעיף 114(ב) לחוק עוסק בהגשת תביעה והתיישנותה - אלא בדרישה להחזרת עודף או ניכוי העודף.

3. עיקר טענת המבקשת בבקשה שבפניי, היא כי יש לאמץ את פרשנות בית משפט השלום לעניין סעיף 114(ב) לחוק, כך שייקבע כי התביעה נגדה התיישנה. המבקשת סמכה על עיקרי נימוקיו של בית משפט השלום, תוך שהדגישה כי חוק המים נועד להוות מסגרת נורמטיבית מקיפה המסדירה את כל ענייני משק המים, באופן התורם ליציבותו. בהתאם, כך לשיטתה, בהוראת סעיף 114(ב) נקבע מועד התיישנות מקוצר – במטרה לקדם וודאות ולמנוע הגשת תביעות שנים לאחר מעשה. לעמדת המבקשת, קיימת הצדקה למתן רשות ערעור במקרה דנא, באשר המחלוקת מושא הבקשה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וקיימות הכרעות סותרות בפסיקת בתי המשפט דלמטה בנוגע אליה.

           מן העבר השני, משיבה 1 מאמצת את נימוקיו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה, לא היה מקום לסלק את תביעתה על הסף מבלי לאפשר לה לנסות ולהוכיח אותה, ובפרט באשר סיכוייה גבוהים להערכתה. לעניין סעיף 114(ב) לחוק המים, טוענת משיבה 1 כי סעיף זה אינו עוסק בהתיישנות – אלא מהווה מעין סעיף "התגברות" שנועד לאכוף את תעריפי המים שקבעה מועצת הרשות הממשלתית (להלן:מועצת הרשות או: המועצה), וזאת על אף האמור בכל הסכם שנחתם בין צרכן לספק. בהקשר זה, סומכת משיבה 1 ידיה על כך שבדברי ההסבר בהצעת חוק המים התשי"ח-1957, ה"ח 326, אין התייחסות מפורשת לתקופת ההתיישנות שנקבעה בסעיף 81(א) לחוק המים דאז. עוד לטענתה, ככל שייקבע שכפות המאזניים לגבי תכלית החקיקה מעויינות, על הפרשנות להיות לטובתה, בפרט לאורו של סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בנוסף, משיגה משיבה 1 על ההשוואה שערך בית משפט השלום בין סעיף 114(ב) לחוק המים לבין סעיפי חוק אחרים המגבילים את התקופה לדרישת החזרי תשלום מרשויות המדינה.