עיריית נצרת נ' עבאס

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

בפני תביעה לתשלום דמי ארנונה בסכום מצטבר של 57,324.04 ₪ בערכי יום הגשת התביעה.

לטענת התובעת, עיריית נצרת (להלן- "התובעת"), הנתבע, מר עבאס אחמד (להלן- "הנתבע") החזיק בנכס אשר רשום בפנקסי התובעת במספר 48052800 והממוקם ברח' 1066 בית מס' 8 בתחום שיפוטה של התובעת בעיר נצרת (להלן- "נכס") בכל התקופה בגינה נתבעים דמי הארנונה. לשיטתה דמי הארנונה המצטברים לשנים 2005 – 2012 עומדים על סך כולל של 57,324.04 ₪ שהם דמי הארנונה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה וזאת עד ליום הגשת התביעה.

לטענת הנתבע, הוא אינו המחזיק בנכס. לשיטתו, הבעלים של הנכס, הוא גם המחזיק בנכס והרשום בפנקסי התובעת כמחזיק בנכס הוא דווקא אביו, מר מחמוד סלים עבאס (להלן- "אביו של הנתבע". מאז נישא התובע בשנת 2002, התגורר בבית הוריה של אשתו ביישוב יפיע ורק בחודש יולי בשנת 2012 עבר להתגורר בנכס נשוא התובענה דנן וזאת על מנת לעזור להוריו אשר הינם אנשים מבוגרים. משכך ולאור העובדה לפיה הוא אינו המחזיק בנכס הרי שאין לחייבו בדמי הארנונה הנתבעים במסגרת התובענה דנן.

ביום 12.12.2013 התקיים בפני דיון הוכחות במסגרתו העידו מטעם התובע מר מוטי אברהם שהינו מנהל מחלקת גבייה בתובעת (להלן- "נציג התובעת"). מטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו, מר עבאס מוחמד (להלן- "אחיו של הנתבע") ומר מוחמד סלימאן סאלח (להלן- "גיסו של הנתבע"). הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. בתום הדיון הודיעו הצדדים כי הינם מבקשים שהות במתן פסק הדין וזאת לצורכי ניסיון להגיע להבנה בדבר אופן סיום ההליך. ואולם, הצדדים טרם מסרו הודעה לבית המשפט וזאת חרף ארכה שניתנה להם לעשות כן כאמור בהחלטתי מיום 27.1.2014.

דיון:

מעיון בטענות הצדדים ובשים לב לכתבי בית הדין, התצהירים ופרוטוקול הדיון עולה כי יריעת המחלוקת בין הצדדים מתמצית בשאלת זהות המחזיק בנכס בתקופה הרלבנטית וכן בעניין גובה החוב הנטען. משכך אבחן עתה את המחלוקות בין הצדדים בזו אחר זו כדלקמן-

זהות המחזיק בנכס:

פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן- "הפקודה") קובעת כי המחזיק בנכס חייב בתשלום דמי הארנונה החלים על הנכס החל מיום תחילת החזקתו בנכס. ראו להלן הוראות סעיף 326 בפקודה: "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס...". "מחזיק" מוגדר בפקודה כך: "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". המחזיק בפקודה הינו למעשה זה המחזיק בנכס באופן פונקציונאלי ולא זה אשר בעל הזכות המשפטית להחזיק בנכס. בשימוש בתיבה "מחזיק" התכוון המחוקק לאותו אדם אשר הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ולא לזה אשר מוקנות לו הזכויות המשפטיות הרבות ביותר (ראו למשל הנריק רוסטוביץ' "ארנונה עירונית" מאיר דלברי ניהול נדל"ן 467, 470 - 471 (1997) להלן- "רוסטוביץ'"; רע"א 2563/09 יוסף ברינט, עו"ד כונס נכסים נ' עיריית חולון, עמ' 6 בפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן (פורסם במאגרים המשפטיים, 13.9.2009)).

בתצהיר הנתבע בבקשת הרשות להתגונן טען כי הוא לא התגורר בנכס אלא החל מחודש יולי בשנת 2012, קרי בתקופה שאינה נתבעת בתביעה שבפני וכי עד לשנת 2012 התגורר בית הוריה של אישתו (ראו סעיף 16 בתצהיר שניתן בתמיכה לבקשת רשות להתגונן). בדיון שהתקיים בפני כב' הרשמת (כתוארה דאז) רגד זועבי, סתר עצמו הנתבע עת העיד כי הוא התגורר בבית הוריה של אישתו רק עד שנת 2010 (פרוטוקול הדיון עמ' 1 ש' 12). בתצהיר עדותו הראשית חזר על טענתו כי התגורר עד לשנת 2010 בבית הוריה של אישתו (שם בסע' 12) וכי בסוף שנת 2010 עבר להתגורר בנכס (שם בסע' 24). בעדותו בפני טען כי המועד בו עבר לגור בנכס הינו חודש נובמבר בשנת 2010 (פרוטוקול הדיון עמ' 8 ש' 3). כאשר נשאל בעדותו על הסתירה בין הצהרותיו לפיהן מחד טען שמחד עבר לגור בנכס בשנת 2012 ומאידך טען כי עבר להתגורר בנכס כבר בשנת 2010, לא נתן הנתבע הסבר לסתירה זו ותשובתו הייתה כדלקמן: "לא. אני חזרתי בסוף 2010 בחודש 11" (פרוטוקול הדיון עמ' 8 ש' 4 - 5). אמור מעתה- הנתבע הודה בפה מלא כי התגורר בנכס כבר מחודש נובמבר בשנת 2010.

יתר על כן, ממכלול הראיות כפי שהוצג בפני שוכנעתי כי הנתבע שימש כמחזיק בנכס בכל התקופה הרלבנטית ולא רק בתקופה בה הודה בפה מלא. ויוסבר- כתובתו של הנתבע במשרד הפנים הייתה בנכס נשוא התובענה דנן (פרוטוקול הדיון עמ' 8 ש' 10 - 12), ילדיו של הנתבע נרשמו וחונכו בבית הספר ביישוב נצרת בסמוך לנכס ולא ביישוב יפיע (שם עמ' 9 ש' 23 - 28), כתובתו של הנתבע לקבלת מכתבים הייתה בנכס הנדון והנתבע הודה כי קיבל את כל המכתבים אשר נשלחו לכתובת זו (שם עמ' 8 ש' 13 - 14). הנתבע הודה כי היה מודע להליכי עיקול שבוצעו בחשבונו בבנק הדואר בגין הנכס על ידי התובעת כבר בשנת 2003 (שם עמ' 8 ש' 19 - 23) ואף בשנת 2011 (שם עמ' 9 ש' 14 - 17), התובע לא שינה את שם המחזיק בפנקסי העירייה לאורך כל השנים. כאשר נשאל מדוע נרשם כמחזיק בנכס כבר בשנת 2003, השיב הנתבע: "לא יודע" (שם עמ' 10 ש' 3). מנגד, הנתבע לא טרח להביא ולו ראיה אובייקטיבית אחת אשר תלמד כי בכל התקופה הרלבנטית, אכן התגורר ביפיע ולא היה המחזיק בנכס. כל שהביא הנתבע בהקשר זה, היה עדותם של שניים מקרובי משפחתו, אשר אין לראות בעדותיהם (נ/2 ו- נ/3) כפי שהובאו בפני ובהעדר כל תימוכין נוספים כעדויות אשר מחזקות טענותיו של הנתבע כי לא היה המחזיק בנכס בכל התקופה האמורה. ללמדך- מכלול הראיות מביאות למסקנה כי הנתבע הוא המחזיק בנכס וכי התגורר בו בכל התקופה הרלבנטית.

נוכח האמור הרי שלכל הפחות יש בראיות אלה ללמד כי הנתבע התגורר בנכס ביחד עם הוריו, קרי היה מחזיק משותף ביחד עם הוריו בנכס נשוא התובענה דנן. והרי במקרה שכזה, של חזקה משותפת, הרשות המקומית יכולה להטיל את כל דמי הארנונה על כל אחד מהמחזיקים או על כולם (ראו למשל רוסטוביץ' בעמ' 472; ת"א (שלום ת"א) 11372/05 בעז ברזילי נ' עירית תל אביב יפו, פס' 11 לפסק דינה של השופטת פרוסט-פרנקל (פורסם במאגרים המשפטיים, 15.2.2006); החלטה בתא"מ (שלום-נת') 1672-10-09 דוד קוצר ואח' נ' עיריית נתניה (פורסם במאגרים המשפטיים, 3.2.2011); ה"פ (שלום-ת"א) 200480/05 מוטי צ'רכי נ' עיריית תל אביב, פס' 7 לפסק דינו של השופט אטדגי (פורסם במאגרים המשפטיים, 9.11.2005)).

למעלה מן הצורך, אתייחס עתה לטענת התובע כי לאורך השנים היה פונה לתובעת וזו הייתה מעדכנת אצלה כי הוא אינו החייב בגין הנכס וכי ההליכים שננקטו היו מופסקים (ראו למשל פרוטוקול הדיון עמ' 8 ש' 19 - 32; עמ' 9 ש' 14 - 20) טענה זו של הנתבע נסתרה על ידו למעשה כבר בתצהיר עדותו הראשית עת טען כי כל פניותיו לא נענו: "לעניין טענות הגבייה שננקטו, אצהיר כי פניתי מספר פעמים לתובעת על מנת להעמיד את הדברים על דיוקם וכן לבטל פעם ולתמיד את ההליכים הננקטים נגדי באופן מוחלט, אם כי כל פניותיי נפלו על אוזניים ערלות" (שם בסע' 22).

בהמשך תצהיר עדותו הראשית טען כי פנה לממלא מקום ראש העיר דאז מר עלי סאלם וכן מנהל משרדו מר מחמוד חילו וכי אלו נענו לפנייתו וביטלו את ההליכים. ואולם טענה זו הועלתה בעלמא והאנשים הנטענים לא העידו בפני בית המשפט מה גם שלא הוצגה כל אסמכתא אשר תתמוך בגרסה זו. יתר על כן, ממש בסיום טענה זו בתצהירו של הנתבע המשיך וטען כי ההליכים התחדשו כנגד וזאת בהעדר כל הסבר (שם בסע' 23). במצב דברים זה, ניתן אף לראות בכך טענה בעל פה המועלית כנגד מסמך בכתב. מחד טוען כי התובעת ביטלה ההליכים נגדו כי הוא אינו החייב ומאידך דרישות התשלום המשיכו להגיש לנתבע ואף ננקטו כנגדו הליכים שונים. אף עדותו של נציג התובעת מחזקת את הקביעה כי מעולם לא בוטלו ההליכים כנגד הנתבע שכן זה העיד כי ביקשו ממנו לעכב את ההליכים (פרוטוקול עמ' 5 ש' 11 - 14) והרי עיכוב אינו ביטול. זאת ועוד, מדובר על תקופה בת כעשר שנים, מאז שנת 2003, עת נרשם הנתבע כמחזיק בנכס ועד להגשת התביעה שנת 2012, בה טוען הנתבע כי פנה לתובעת וזו ביטלה ההליכים כנגדו בעניין ואולם לא הוצג בפני בית המשפט ולו מסמך אחד שיחזק טענה זו של הנתבע וזאת למרות שהודה כי היה מודע להליכים שננקטו כנגדו לאורך כל השנים וכי הוא רשום כמחזיק בנכס לאורך כל השנים.

אם לא די בכך כדי להביא לדחיית טענה זו של הנתבע הרי שהתובעת הציגה בפני בית המשפט העתקי דרישות התשלום וההליכים שננקטו כנגד הנתבע כבר מאז שנת 2003 ביניהם: משלוח התראה לחייב בדואר, הדפסת צו תפיסה ורישום, הליכי עיקול רכב, הליכי עיקול חשבונות בנק, הודעה לסרבן ועוד (ראו בעניין זה נספחי תצהיר עדותו הראשית של נציג התובעת - ת/1) מסמכים אלו לא נסתרו על ידי הנתבע.

לפיכך הנני קובעת כי הנתבע הוא המחזיק בנכס בכל התקופה הרלבנטית לתביעה דנן.

גובה החוב הנטען:

לטענת התובעת, גובה החוב נכון להגשת כתב התביעה עומד על סכום מצטבר של 57,324.04 ₪. התובע תמכה טענה זו בתדפיס מספריה הנושא תאריך 20.8.2012 הימנו עולה כי דמי הארנונה בתקופה הרלבנטית מורכב באופן הבא: שנת 2005: 9,344.50 ₪; שנת 2006: 8,596.70 ₪; שנת 2007: 8,073.60 ₪; שנת 2008: 7,167.90 ₪; שנת 2009: 6,531.80 ₪; שנת 2010: 5,889.20 ₪; שנת 2011: 5,352.60 ₪; שנת 2012: 3,318.10 ₪. סה"כ 54,274.4 ₪. כאשר לסכום זה יש להוסיף, על פי התדפיס, סך של 1088.40 בגין סעיף אשר מתואר בתדפיס "הוצלפ ומשפטי מ".

כידוע, סע' 318 בפקודת העיריות קובע שמעמדו של תדפיס זה הינו כראיה לכאורית על קביעת הארנונה. סכום זה נתמך בתצהיר עדותו הראשית של נציג התובעת והוגש על ידו ולא נסתר על ידי הנתבע. מה גם שהנתבע לא הציג חלופה לחישוב הנטען באמצעות תחשיב.