עיריית כפר-סבא נ' עירית הוד השרון ואח'

פסק דין

עניינה של העתירה במתקני שידור סלולאריים (אנטנות סלולאריות) שהמשיבה 2 (להלן: "הוועדה המקומית הוד השרון") התירה למשיבות 3-6 להקים. המתקנים אמורים להיות מוקמים בתחומי העיר הוד השרון, לאורך התוואי של כביש 531. כביש 531 מצוי על הגבול בין הוד השרון לכפר סבא. לטענת העותרת, היא עיריית כפר סבא, מתקני השידור הוקמו באופן שהם יהיו במרחק של 150 מ' מאזורי מגורים ובית ספר בעיר כפר סבא. לעומת זאת, מצדו הדרומי של הכביש, ממוקמת העיר הוד השרון, ובאזור זה מצויות בהוד השרון קרקעות חקלאיות בית קברות ובנייה דלילה.

העותרת טוענת כי מדובר במתקני שידור שיוצבו באופן שיפגע בסביבה הנופית של כפר סבא, וכן באופן שיגרום לתושבי כפר סבא למטרד ולחרדה. העותרת טענה כי פתרונות מידתיים שהיא הציעה, לא התקבלו.

העותרת טענה בעתירה כי ההחלטה להתיר את הקמת האנטנות במיקומים בהם הם נועדו להיות מותקנות, היא החלטה בלתי סבירה, שהתקבלה בלא שנלקחו בחשבון כל הנתונים הרלוונטיים, ובין היתר חלופות פחות מזיקות. כן נטען כי מדובר בהחלטה מפלה, שהתקבלה תוך משוא פנים. האינטרס היחיד שנשקל בקבלת ההחלטה היה האינטרס של תושבי הוד השרון, והאינטרס של תושבי כפר סבא לא נלקח בחשבון השיקולים שנשקלו במסגרת ההחלטה היכן למקם את האנטנות.

המשיבה 1 (להלן: "עיריית הוד השרון") והוועדה המקומית הוד השרון העדיפו, על פי הטענה, את טובתם של תושבי הוד השרון על פני טובת תושבי כפר סבא, והחליטו על מיקום האנטנות רק כדי לסלק את המטרד שבקיומן אל פאתי העיר הוד השרון.

העותרת התייחסה לטענת השיהוי שהועלתה על ידי המשיבות, וטענה כי היא לא השתהתה בהגשת העתירה, שכן בטרם הגשתה היא ניסתה למצות את ההליכים האלטרנטיביים שעמדו לרשותה.

המשיבות התנגדו לבקשה.

המשיבות 1-2 טענו כי העתירה הוגשה בשיהוי. עוד נטען כי כי קיימים שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בנושא הקמת מתקני השידור דנן (עת"מ 1591/09 ועת"מ 2121/09), בהם הוסכם בהמלצת בית המשפט כי יינתנו היתרים להקמת האנטנות במקום המוצע, כאשר עמדת העותרת היתה ידועה, וכאשר העותרת התנגדה לאיחוד הדיון.

בנוסף נטען כי קיים דו"ח, שבוצע על פי הזמנת העותרת ביחס לרמת הקרינה סמוך לבית הספר אוסישקין, ממנו עולה כי אין כל קרינה מסוכנת מהאנטנה היחידה שכבר מותקנת – האנטנה של חברת סלקום ברחוב אסירי ציון. העותרת לא הציגה את הדו"ח לבית המשפט, וגם בשל הסתרה זו יש לדחות את העתירה. עוד נטען כי לעותרת עמדה סרבנית ביחס להקמה של מתקני שידור כלשהם בתחומה (כעולה מפסה"ד בעת"מ 2505/05). כעולה מניסיון הגישור שהיה אצל הממונה על המחוז במשרד הפנים, טענתה העיקרית של העותרת מתייחסת ל"נראות מאיימת" של האנטנות, נימוק שאינו יכול להצדיק סירוב למתן היתר.

המשיבות 1-2 הוסיפו וטענו כי בכול עיר, ובכלל זה בכפר סבא ובהוד השרון, קיימים מתקני שידור סמוך למוסדות ציבור, בתי ספר ובתי מגורים. נטען גם כי על פי תמ"א 36, העיקרון המחייב הוא איחוד תשתיות, ויש לכן יתרון להקמת אנטנות על גבי מבנים קיימים – כפי שבוצע במקרה דנן.

המשיבות 1-2 טענו כי העותרת מטעה את בית המשפט בטענתה כי הוסטו מתקני שידור מתחומה של הוד השרון לכביש 531. הטענה אינה נסמכת על כל מסמך שהוא, והבקשות להיתרים בתחום כביש 531 אינן קשורות – כך נטען – לאנטנות בתחומי הוד השרון.

המשיבות 3-6 (להלן: "החברות הסלולאריות") טענו כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר שדי בו כשלעצמו כדי להביא לדחייתה. המשיבה 3 (להלן: "סלקום") טענה כי גם לשיטת העותרת המועד האחרון בו היה ידוע לה על המתקן של סלקום הוא ביום 4.12.09, וכי לאור מועד זה היה על העותרת להגיש את העתירה עד יום 18.1.09, בעוד שהעתירה הוגשה בפועל ביום 17.6.09 – כחמישה חודשים מאוחר יותר.

נטען כי חלופת המכתבים של העותרת עם הממונה על המחוז במשרד הפנים, אין בה כדי לעצור את השיהוי. השיהוי פגע בסלקום, שהסתמכה על היתר הבניה, והקימה את מתקן השידור על פיו. אם היא תידרש לפרק את המתקן, ייגרם לה נזק בקושי במתן כיסוי תקשורתי עד שיימצא מקום אחר להתקין בו מתקן תקשורת. עוד נטען כי העותרת תוקפת במקרה דנן מעשה עשוי.

המשיבה 5 (להלן: "פלאפון"), טענה כי בנוגע לאחד המתקנים שלה שהוא נושא העתירה (מתקן מתחם 2000), העתירה הוגשה בשיהוי, בעוד שלגבי המתקן השני (מתקן הרכבת), העתירה היא מוקדמת, שכן טרם ניתנה החלטה בבקשה למתן היתר ביחס למתקן זה.

החברות הסלולאריות טענו כי יש לסלק את העתירה על הסף גם מטעמים של חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים של העותרת. בהקשר זה נטען כי העותרת אימצה לעצמה מדיניות עקבית שלא לאשר בקשות להיתרי בנייה של מתקני תקשורת, תוך שפעולתה הוא מקרה מובהק של מה שמכונה NIMBY ("לא בחצר האחורית שלי"), וכן כי העותרת הסתירה מבית המשפט דו"ח, ממנו עולה כי המתקן אשר כבר פועל ברח' אסירי ציון עומד בתקנים המחמירים של המשרד לאיכות הסביבה. עוד נטען כי לעותרת אין מעמד ביחס למתקנים שאינם מיועדים לקום בשטחה.

לגופו של ענין טענו כל החברות הלולאריות, כי העותרת לא הוכיחה כי מיקום מתקני התקשורת במקום בו הם מוקמו, יגרום נזק כלשהו לתושבי העיר כפר סבא. נטען כי אין די בהקשר זה בהעלאת חששות בעלמא. למתקנים ניתנו כל האישורים הדרושים, ובכלל זה היתרי הבטיחות מהממונה על הקרינה, שהוא הגורם המוסמך בלעדית במדינת ישראל בכול הקשור בבחינת עמידתם של מתקני שידור בתקנים המחייבים, שנקבעו על ידי המשרד לאיכות הסביבה באשר לרמת הקרינה.

החשש מפני קרינה סלולארית הוא חשש ערטילאי שאינו יכול להתגבר על עמדת הגורם המוסמך במדינה, המשרד להגנת הסביבה והממונה על הקרינה, גורם שבית המשפט לא יתערב בשיקול דעתו. התקנת מתקני שידור מותרת גם באזורים עירוניים, ובכול ייעודי הקרקע. טווח הבטיחות של המתקנים הוא מטרים ספורים, בעוד שהמתקנים דנן מרוחקים כ-150 מ' לפחות מבתי המגורים בעיר כפר סבא, כפי שהעותרת עצמה הודתה.

המשיבה 4 (להלן: "פרטנר") הוסיפה וטענה, כי העתירה ביחס אליה נעדרת בסיס עובדתי, משום שהבסיס העובדתי של העתירה מתייחס רק למתקן סלקום ברח' אסירי ציון. באשר ליתר המתקנים, אין ראיה לנזק הנשקף מהם, ומדובר במתקנים הדומים למתקנים רבים אחרים המוצבים בכול רחבי המדינה. עוד נטען כי דווקא הרחקת מתקנים מאזורי מגורים, היא הגורמת לנזק גדול יותר, קרי לחשיפה גבוהה יותר של הציבור לקרינה ברמות גבוהות.

המדיניות ביחס להקמת מתקני תקשורת – כך נטען – אינה יכולה להיות מדיניות פרטית של ועדה מקומית כזו או אחרת. המדיניות הזו נקבעה במתסגרת תמ"א 36. נושא הבטיחות נקבע בחוק הקרינה הבלתי מייננת התשס"ו – 2006. משההיתרים שהתבקשו תואמים את הוראות תמ"א 36, היה על הוועדה המקומית להיעתר לבקשה ולהעניק את ההיתר – כאשר בנסיבות כאלה שיקול הדעת שלה לסרב לתת את ההיתר הוא מצומצם מאוד. על כל פנים, מדובר בשיקול דעת של גוף תכנוני, כשממילא היקף שיקול הדעת של בית המשפט בהתערבות בו הוא מצומצם ונדיר.

המיקום של המתקנים, לטענתה של פרטנר, הוא המיקום האידיאלי, שכן הוא מאפשר מתן שירות הן לנוסעים על כביש 531, שהוא קו הגבול בין שתי הרשויות, והן למשתמשים בתחומי כפר סבא והוד השרון. האינטרס הציבורי מחייב לכן את מתן ההיתרים.