עיריית ירושלים נ' ב.ב. הוצאה לאור תשמ"ו בע"מ ואח'

פסק דין

כללי

1. התביעה היא לתשלום בגין חוב ארנונה עבור נכס המצוי בשדה התעופה בעטרות.

במרכז המחלוקת בין הצדדים השאלה האם הפסיקה הנתבעת להחזיק בנכס בשנים הרלוונטיות לתביעה תוך מתן הודעה על כך לתובעת והאם יש מקום להטלת אחריות אישית בגין החוב על הנתבעים 3-2 שהינם בעלי מניותיה ומנהליה של הנתבעת 1.

טענות הצדדים

2. לטענת ב"כ התובעת הנתבעת 1 אשר נתבעת כמחזיקה בנכס לא העלתה כל טענה כנגד החיוב ויש איפוא לחייבה במלוא סכום החוב. אשר לנתבעים 3-2 טוענת ב"כ התובעת כי התקיימו בנסיבות המקרה התנאים הקבועים בסעיף 8ג' לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג-1992 ליחוס חוב ארנונה לבעלי שליטה בחברה ויש איפוא לחייבם מכח הוראה זו. עוד טוען ב"כ התובעת כי יש גם מקום להטלת אחריות על נתבעים אלו מכח דיני הרמת מסך בשל מימון דק, ניצול לרעה של מסך ההתאגדות תוך ניהול מספר חברות, נטילת סכונים בלתי סבירים וצבירת חובות ארנונה.

לטענת ב"כ הנתבעים יש לדחות מחמת התיישנות כל טענת חוב המתייחסת לחוב שנוצר מעל 7 שנים לפני הגשת כתב התביעה. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי די בעדותו של הנתבע 2 ובחוזה השכירות שצורף לתצהירו של המצהיר מטעם התובעת כמו גם עדותו כדי ללמד כי הנתבעת 1 לא החזיקה בנכס החל משנת 2001 וכי ניתנה על כך הודעה לתובעת. השהוי הרב בהגשת התביעה הוא שמנע מהנתבעים את האפשרות להביא מסמכים המעידים על הודעה לתובעת. לטענת ב"כ הנתבעים לא הוכחו התנאים לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההסדרים וגם לא התנאים להרמת מסך.

דיון

ג. אחריות הנתבעת 1

3. בכתב התביעה המקורי נתבע סך של 737,622.91 ₪ עבור השנים 1995-2007. לאחר שהוגשו תצהירי הצדדים התברר כי ניתן בשנת 2004 פסק דין כנגד הנתבעת 1 בשל חוב ארנונה בגין אותו הנכס נשוא התביעה ואף ננקטו הליכי הוצל"פ. (ר' פרוטוקול מיום 13.4.10). בעקבות זאת הודיע ב"כ התובעת כי התביעה הנוכחית תצומצם כנגד הנתבעת 1 לשנים 2007-2004 וכי סכום החוב עבור השנים הללו עומד על סך 280,685.58 ₪ (ר' פרוטוקול מיום 12.7.10). סכום זה נתמך בנספח ד' לתצהירו של משה לחמי, המצהיר מטעם התובעת.

כיוון שהתובעת הגבילה תביעתה כנגד הנתבעת 1 לתקופה האמורה, טענה ההתיישנות שהעלתה הנתבעת אינה רלוונטית לתקופה זו שכן התביעה הוגשה ביום 1.5.08. טענתה היחידה של הנתבעת 1 כנגד סכום החוב האמור היא כי היא חדלה להחזיק בנכס בשנת 2001 וכי ניתנה על כך הודעה לתובעת.

4. על פי תצהירו של משה לחמי ששימש כסגן מנהל מחלקת השומה במועדים הרלוונטיים לתביעה, בדיקה במחשבי וספרי העיריה העלתה כי הנתבעת 1 רשומה כמחזיקה בנכס ולא נתקבלה כל הודעה על עזיבתה את הנכס (ר' סעיף 3 לתצהיר על נספחו). עוד מציין מר לחמי בתצהירו כי בשנת 2009 קיבלה התובעת מאת החברה הכלכלית חוזה שכירות שנערך לגבי הנכס לתקופה שמיום 25.6.01 ועד ליום 31.12.06 בין החברה הכלכלית ובין "חברת ב.ב. הוצאה לאור והפצה (1985) בע"מ" כאשר בהסכם התחייבה השוכרת לשלם את תשלומי הארנונה (ר' סעיף 13 לתצהיר על נספחו). על פי התצהיר החברה האחרונה לא מסרה אף היא כל הודעה לתובעת על תחילת ההחזקה (ר' סעיף 16 לתצהיר).

על פי תצהירו של הנתבע 2 הנתבעת 1 אינה מחזיקה עוד בנכס כבר משנת 2001 וגם הודיעה על כך נמסרה לתובעת מיד עם הפסקת פעילותה (סעיף 4 לתצהיר).

הנתבע 2 העיד כי הוא זה שמסר את ההודעה הגם שזמן כה רב אחרי, אינו יכול לזכור מתי בדיוק. כשנשאל "איך זה היה" השיב "דיברתי טלפונית וגם הייתי בעיריה יותר מפעם אחת. יכול להיות שביקשו לכתוב פתק אז כתבתי. לא תיעדתי את כל הפגישות שלי עם עיריית ירושלים" (עמ' 22, שורות 16-14).

5. על פי סעיף 325 לפקודת העיריות "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה".

הנטל להביא ראיות בדבר מסירת ההודעה מוטל על הטוען זאת. קרי, על הנתבעת (ר' רוסטוביץ, גלעד, וקנין, לב, ארנונה עירונית (מהד' חמישית, ספר ראשון), התשס"א-2001, בעמ' 281). אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבעים ולפיה השהוי הניכר במועד הגשת התביעה צריך לפעול להפוך הנטל בעניין זה. התביעה אמנם הוגשה בשנת 2008 אך כאמור בשנת 2004 הוגשה תביעה קודמת כנגד הנתבעת בגין חוב ארנונה ככל הנוגע לאותו הנכס. במסגרת אותה תביעה בה ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעת, לא העלתה הנתבעת את הטענה ולפיה מסרה הודעה על מסירת החזקה (ר' ת/2). גם בתצהיר הנתבע אין למעשה גירסא ולפיה מסמך בכתב שהיה ברשות הנתבעים איננו עוד לאור חלוף הזמן. אף עדותו של הנתבע בעניין זה היתה תמוהה משהוא. כשנשאל "למה לא צרפת את ההודעה למסמכי בית המשפט" השיב "או שלא היה לי באותו רגע שכתבתי או שלא חשבתי שזה כל כך. הרי אין פה ויכוח שהודעתי להם, אני חושב" (עמ' 22, שורות 19-17). כשנשאל הנתבע מדוע לכל הפחות לא מסר את ההודעה לאחר שניתן פסק דין בשנת 2004 השיב "גם אז הודעתי ובאתי ודיברתי. וודאי. זה כתוב. אני לא כתבתי את זה?" (ר' עמ 21, שורה 14). גם לגירסא זו אין זכר בתצהיר. אמנם המצהיר מטעם התובעת העיד כי החברה הכלכלית נוהגת בדרך כלל להודיע על חילופי מחזיקים, אך לא הובאה כל ראיה לכך כי כך עשתה במקרה הנוכחי והנתבעים לא זימנו נציג מטעמה לעדות בעניין זה.

לנוכח כל האמור לא שוכנעתי כי אכן נמסרה הודעה כמצוות סעיף 325 לפקודת העיריות. משלא נמסרה הודעה כאמור, חייבת הנתבעת בתשלום החוב הנתבע.

ב. אחריות הנתבעים 3-2

(1) חוק ההסדרים

6. לטענת התובעת יש מקום לחיובם של הנתבעים 3-2 בחוב הארנונה של הנתבעת 1 מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 הקובע כי לגבי נכס המוחזק על ידי חברה פרטית ואשר אינו משמש למגורים "...רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה פרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות סעיף 119א לפקודת מס הכנסה בשנויים המחוייבים...". "הוראה זו מאפשרת למעשה "הרמת מסך" "שמובילה לגביית חוב הארנונה מבעלי השליטה בחברה בהתאם למועד החקיקתי של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה..." (ר' עע"מ 4072/11 עירית בת-ים נ. ירדנה לוי, עמ' 5).