עיריית ירושלים נ' סלאח

החלטה

1.התובעת הגישה תביעה כספית כנגד הנתבע בגין חוב ארנונה המתייחס לנכס אותו החזיק הנתבע בירושלים (להלן – הנכס).

2.ביום 13.2.07 ניתן כנגד הנתבע פסק דין לאחר שלא הוגשה בקשה לרשות להגן.

3.פסק הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים ובמסגרתה ננקטו כנגד הנתבע הליכים ואף הוטלה עליו הגבלה על יציאה מן הארץ.

4.ביום 8.8.12 עתר הנתבע להאריך לו את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין. הנתבע טוען כי רק בחודש ינואר 2012 נודע לו על קיום ההליכים כנגדו וזאת לאור צו עיכוב יציאה מהארץ שהיה תלוי כנגדו ואשר מנע ממנו לשוב למקום מגוריו בארה"ב, שם הוא מתגורר למעלה מעשרים שנה.

הנימוק לאיחור בהגשת הבקשה נעוצה בעובדה כי הנתבע לא שוהה בארץ.

הנתבע מוסיף וטעון כי הוא שכר את הנכס לשנה אחת בלבד, היא שנת 1995 ובגין אותה שנה שולמה מלוא הארנונה. בנוסף, נטען כי חוזי השכירות המצויים בידי התובעת והמעידים, לכאורה, כי הוא החזיק בנכס בתקופת החיוב, כמפורט בכתב התביעה, אינם נושאים את חתימתו והמדובר בחתימות מזויפות. לא זו אף זו, אף החתימה המופיעה על גבי האישור בדבר ההמצאה של האזהרה מטעם לשכת ההוצאה לפועל המתיימרת להיות חתימתו היא מזוייפת.

הנתבע מוסיף וטוען כי מתוך הנכס נשוא חוב הארנונה הוא החזיק בשטח של 20 מ"ר בלבד ושאר הנכס הושכר לצדדי ג'.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין להידחות.

אין ספק בדבר חשיבות שמירת המועדים במסגרת ההליכים המשפטיים. לפיכך, אף בקשה להארכת מועד מטעם מיוחד יש להגיש במהירות סבירה ומעת שיש בידי בעל הדין המידע והנתונים הנדרשים לעניין. בעל דין היוזם הליך באיחור ומשהה את בקשת הארכת המועד מעבר לזמן סביר, חייב בהסבר כפול: הסבר לעניין קיומו של טעם מיוחד באיחור בעצם הגשת ההליך, והסבר לטעמי האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד. שילוב של איחור בהגשת ההליך עם איחור בהגשת הבקשה להארכת מועד, עשויים להצביע על זלזול בהליכי בית המשפט. הכלל הוא, איפוא, שיש להגיש את הבקשה קודם לחלוף המועד או לפחות מיד לאחר שנתגלתה הסיבה בגינה נגרם האיחור.

הנתבע בענייננו, כשל בהנחת טעם סביר כלשהו ובוודאי טעם מיוחד לבקשה להארכת מועד.

על פי האמור בבקשה, לנתבע נודע על קיום החוב וההליך המשפטי עוד בחודש ינואר 2012, עת בא ארצה לבקר את אמו החולה. מאחר והנתבע מתגורר בארה"ב, פעל הוא לביטול הגבלת יציאתו מהארץ. באותו מועד בו שהה בארץ לא הובאה כל ראיה כי היתה מצידו כל מניעה להגיש באותו מועד אף את עתירתו להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין. הנתבע לא פעל באופן סביר והגיש את בקשתו רק כעבור שמונה חודשים, עת בא לביקור נוסף בארץ.

התנהלות זו אינה מצביעה על תום לב. לאורך דרך התנהלות זו אין לפגוע בזכותה הקניינית של התובעת, עת יש בידה פסק דין חלוט מצד אחד ומצד שני אין, ולא היתה סיבה, להמתנת הנתבע עד לביקור הבא.

ככל שהדברים היו חשובים לנתבע, היה עליו לפעול באופן סביר ומהיר ומשלא עשה כן, אין לו אלא לשאת במחדלו.

למעלה מן הצורך, לא שוכנעתי כי שי בידי הנתבע עילה לביטול פסק הדין. מהבקשה עולה כי הנתבע מודה כי החזיק בנכס, אם כי לתקופה של שנה אחת בלבד, ולפיכך עם סיום החזקתו בנכס היה עליו לפעול למסירת הודעה כדין, כמתחייב מהוראת סעיף 325 לפקודת העיריות. הנתבע אינו טוען, וממילא לא הביא כל אסמכתא, כי פעל בדרך זו ולפיכך כל עוד לא עשה כן, רשאית היתה התובעת להמשיך ולראות בו כמי שהחזיק בנכס עד למסירת הודעה כדין.

אף הקנוניה לה טוען הנתבע שנעשתה בין השוכרים לבעל הנכס או בינם לבין עצמם, אינה מתייחסת לתובעת והיא אינה צד למחלוקות אלה.

ככל שהנתבע יפרע את החוב הנטען יהא הוא רשאי לנקוט בהליך המתאים להשבת הכספים ששילם ביתר.

6.לאור האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ו' טבת תשע"ד, 09 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.