עיריית ירושלים נ' חרבאווי

החלטה

בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעת התובעת בסדר דין מקוצר, שהוגשה כנגד המבקש על סך נומינלי של 330,762.7 ₪ בגין חוב ארנונה נטען לשנים 2000 עד 2004 (להלן: "הבקשה"). לצד זאת יצויין, כי הנתבע הגיש כנגד התובעת עתירה מינהלית, שנסובה בעיקרה על עצם החיוב הנטען בגין התקופה הנתבעת ועל ביטול הסדר הנחה לו הגיע עם התובעת, והליכים שלגרסתו ננקטו נגדו שלא כדין בלשכת ההוצאה לפועל בגין חיוב קודם המבוצע בעניינו (להלן: "העתירה").

נקבע דיון במעמד הצדדים, במהלכו לא נתבקשה חקירת הנתבע על תצהירו. במהלך הדיון התברר, כי העתירה נדחתה, וכך גם ערעור שהוגש לבית המשפט העליון. ניתנה לצדדים שהות לנסות ולהגיע להבנות, במיוחד נוכח טענות המשיבה בדבר קיומו של מעשה בית-דין בקשר עם טענות הנתבע. משלא הגיעו הצדדים לכדי הבנות, הוריתי על הגשת סיכומים שהוגשו (הגם שבחריגה משמעותית מצידו של המבקש) והגיעה העת להכריע בבקשה.

הלכה למעשה, חזר הנתבע בתצהירו על הנימוקים שנטענו במסגרת העתירה. הנתבע חזר על טיעונים אלה גם בסיכומיו. בנוסף, וכבר עתה ייאמר, כי חלק ניכר מסיכומי המבקש הוקדש לטענת התיישנות, שכלל לא נטענה – לא בתצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן ולא בבקשת הרשות להתגונן.

התובעת מדגישה בסיכומיה, כי אין להיעתר לבקשה נוכח קיומו של מעשה בית דין בעניין, שעה שבית המשפט המחוזי דחה בעתירתו את כלל טענותיו של המבקש לרבות לעניין ביטול ההנחה שהוענקה לו. התובעת אף מלינה כנגד שרבוב טענת ההתיישנות לסיכומים – הן נוכח היותה הרחבת חזית אסורה והן נוכח עיתוי הגשתה – היינו בסיכומים ולא במסגרת התצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן. עוד טוענת המבקשת כי הלכה למעשה אין חלה התיישנות בכל הקשור עם הנכס נשוא התובענה שכן הנתבע עצמו שילם סכומים על חשבון חובו בגין הנכס, במהלך התקופה, ולפיכך דין הטענה להידחות גם לגופה.

שמעתי את הצדדים, עיינתי בכלל כתבי הטענות והגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להיעתר לבקשה, וזאת בין היתר מנימוקי התובעת. הלכה למעשה, יקשה בעיני להבין כיצד סבור המבקש, כי איננו מושתק מלטעון את טענותיו, שנטענו במסגרת העתירה ונדחו, במסגרת ההליכים שלפניי. הלכה למעשה, בעצם דחיית העתירה בפסק דין שהפך חלוט נוצר מעשה בית דין ומוטב היה לו המבקש לא היה מטריח ערכאה נוספת בעיון מדוקדק בכלל הטיעונים שנטענו על ידו כבר ואשר נדחו. הדבר עולה במפורש גם מעיון בפסק הדין מיום 2.11.10 עצמו, במסגרתו נדחתה העתירה הן נוכח שיהוי ניכר בהגשת והן לגופה (עת"מ 33683-04-10). המבקש עצמו אף איננו חולק על כך שעסקינן בטענות שכבר נטענו בפני בית המשפט המחוזי במסגרת העתירה, בציינו, כי :"... אני טענתי כל הטענות הקשורות באי חוקיות ביטול ההסכם וההסדר בכתב העתירה הנ"ל והכתב הערעור על פסק הדין בעתירה והערעור מוגש כעת בפני בית המשפט העליון..." (פסקה 31 לתצהיר המבקש).

בנסיבות אלה, הלכה למעשה אין בפני המבקש כל טענת הגנה שלא נידונה והוכרעה זה מכבר על ידי ערכאה שיפוטית מוסמכת ולפיכך אין לשעות להן.

באשר לטענת ההתיישנות, כפי שאף הובהר למבקש במעמד הדיון, טענה זו לא נטענה בשום מקום – לא בתצהיר ולא בבקשת הרשות להתגונן, ובאת כוחו הצהירה כי ככל שהדברים נכונים, תבקש לתקן את תצהירה. אלא שבקשה שכזו לא הוגשה, ותחת זו נטל לידיו המבקש חירות להתייחס לטענה זו (הטומנת בחובה רכיבים עובדתיים ומשפטיים כאחד) בסיכומיו כאילו היא שרירה וקיימת.

אולם כידוע, דין תצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן כדין כתב הגנה, וטענה שלא פורטה בתצהיר, אפילו נטענה בכתב הטענות (מה שלא נעשה במקרה שלפנינו) דינה להידחות (השוו: ע"א 2418/90 רלפו נ' בנק למסחר בע"מ פ"ד מז (ג) 133 ; ע"א אריאן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פ"ד מ(2) 765).

בנסיבות אלה, כמו גם מיתר נימוקיה הדיוניים של באת כח התובעת, אין כל מקום לשעות לטענת המבקש לעניין זה. גם לגופה, ספק אם היה מקום להיעתר לטענה מסוג זה שעה שגם המבקש עצמו בבקשת הרשות להתגונן מודה, כי במסגרת ההסדר עם התובעת, שבוטל, ביצע בין היתר בשנת 2007 תשלומים בגין חובו עד שנת 2004 (היינו החוב הנתבע עתה), כך שהלכה למעשה ספק אם לגופה היה מקום לקבל את טענת ההתיישנות (ראו למשל פסקות 9 ו – 10 לבקשת הרשות להתגונן).

פועל יוצא מכלל האמור לעיל, הוא כי בפני המבקש אין, הלכה למעשה, כל טענת הגנה של ממש התלויה ועומדת כנגד התביעה. לפיכך נדחית בזה בקשת הרשות להתגונן מפני התביעה.

בשים לב לחריגה הניכרת מהיקף הסיכומים כמו גם בכך שהלכה למעשה לא היה מקום להגשת בקשת הרשות להתגונן בנסיבות שפורטו לעיל, כפי שהוגשה, יישא המבקש בהוצאות התובעת בסך כולל של 5,000 ₪.

תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, ג' חשון תשע"ב, 31 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: