עיריית ירושלים נ' דגן ואח'

החלטה

1.ביום 16.7.06 הגישה התובעת תביעה כספית ע"ס של 490,439 ₪ כנגד הנתבעת וכן כנגד נתבע נוסף בשם דגן ציון.

2.לבקשת התובעת מיום 26.8.07 נדחתה התביעה כנגד הנתבע הנוסף.

3.הנתבעת הגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף ולחילופין בקשה לרשות להגן.

במסגרת הבקשה והתצהיר העלתה הנתבעת את הטענות הבאות:

ראשית, חלק מן החוב מתייחס לתקופה לפני שנת 2000 ולפיכך לגבי תקופה זו החוב התיישן.

שנית, הנתבעת המציאה לתובעת הסכם שכירות בגין הנכס נשוא כתב התביעה מיום 14.1.96 ולפיו היא שכרה את הנכס לתקופה של שנה והיא לא החזיקה בנכס בטרם תקופת השכירות.

יתרה מכך, מאחר והסכם השכירות היה לתקופה של שנה, היה על התובעת לבצע שינוי בספריה ולבטל את רישום הנתבעת כמחזיקה בנכס. לשיטתה, הסכם השכירות מהווה תחליף למסירת הודעה על הפסקת החזקתה בנכס בהתאם להוראת סעיף 325 לפקודת העיריות.

4.בתגובה לבקשות ולאור טענת ההתיישנות הסכים ב"כ התובעת להעמיד את חוב הארנונה לתקופה שמיום 16.7.99 ועד ליום 15.1.02 ע"ס של 178,809 ₪ נכון ליום 19.9.07.

5.במועד הדיון ובמסגרת חקירתה הנגדית של הנתבעת הודתה היא כי בשנת 1996 היא החזיקה בנכס.

עוד העידה כי בשום שלב לאחר תום הסכם השכירות היא לא הודיעה בכתב לתובעת על הפסקת החזקתה בנכס.

התבעת אף אינה זוכרת את המועד בו פינתה את הנכס בגין צו הפינוי שהוצא כנגדה. הנתבעת אף אינה זוכרת כי ביום 16.2.02 ניתן כנגדה פסק דין (מש/1).

במסגרת חקירתה הנגדית הוצג לנתבעת מש/2 אשר הוגש מטעמה ביום 10.2.02 ולפיו היא עתרה לביטול צו הסגירה לעסק אותו ניהלה בנכס שכן יש בכוונתה לסגור את העסק.

6.לאחר עיון בחומר שבתיק ולאר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשות הנתבעת להידחות וזאת מהנימוקים הבאים:

ראשית – התביעה הוגשה בהתאם להוראות תקנה 202(2) לתקנות סדר הדין האזרחי המאפשרות לרשות למקומית להגיש תביעות בהליך של סדר דין מקוצר בגין חובות ובין היתר חוב ארנונה.

התובעת צירפה לכתב התביעה דף חשבון המציג את החוב ליום הגשת התביעה ומלבד מסמך זה אשר מעיד על סכום קצוב, לא מוטלת כל חובה להמצאת מסמכים נוספים. במקרה כזה ולצורך הכנת הגנתו רשאי נתבע לפנות לתובע בטרם הגשת בקשה לרשות להגן ולבקש מסמכים הדרושים לו לכך.

אשר על כן, יש לדחות את הבקשה לסילוק התביעה על הסף.

שנית – התובעת באמצעות המצהיר מטעמה מר לחמי, העמיד דברים על דיוקים באשר לטענת הנתבעת בדבר השוני בין מספרי זיהוי הנכס המופיעים בהודעת השומה שנשלחה אליה לבין האמור בכתב התביעה.

ההסבר שניתן, דהיינו שהמדובר בשינוי טכני בלבד די בו כדי לסייע לבית המשפט לעמוד על זיהויו הנכון של הנכס ואין בכך אף עילה לא למחיקת התביעה ולא לבקשה לרשות להגן.

שלישית – אין מחלוקת כי הנתבעת לא פעלה על פי הוראות סעיף 325 לפקודת העיריות והנתבעת אף הודתה בכך במסגרת חקירתה הנגדית. הדרישה המופיעה בסעיף הינה דרישה מהותית המחייבת מסירת הודעה בכתב.