עיריית ירושלים נ' אבו רומי

החלטה

1.כנגד הנתבעת הוגשה תביעה כספית בגין חיוב ארנונה המתייחסים לנכס בו, לטענת התובעת, החזיקה בו הנתבעת.

2.כנגד הנתבעת ניתן פסק דין בהעדר הגנה ואף נפתח תיק הוצאה לפועל לביצועו.

3.רק ביום 23.3.11 עתרה הנתבעת, לראשונה, בבקשה להאריך לה את המועד להגיש בקשה לביטול פסק הדין.

בבקשה, הנעדרת תצהיר כמתחייב על פי הדין וההלכה הפסוקה, טוענת הנתבעת כי לא קיבלה לא את כתב התביעה ולא את פסק הדין והאזהרה מטעם לשכת ההוצאה לפועל. לטענתה, נודע לה על קיום התיק כנגדה בעקבות עיקול שהטילה התובעת על חשבונה בבנק ועל רכב הרשום על שמה. עם קבלת מידע זה היא פנתה לקבלת סיוע משפטי.

בד בבד עם הגשת הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה הוגשה אף בקשה לביטול פסק הדין בלא שצוין מועד נתינתו.

בתצהירה בתמיכה לבקשה טוענת היא כי לא קיבלה את פסק הדין ואת האזהרה מלשכת ההוצאה לפועל.

לגוף התביעה, טוענת הנתבעת כי הנכס נשוא כתב התביעה נוהל על ידי בעלה ממנו היא פרודה מזה כשנתיים.

לבסוף נטען כי היא מעולם לא ביקשה לרשום את הנכס על שמה וככל שנעשה רישום כזה, הרי שהוא נעשה ללא ידיעתה והסכמתה.

4.ב"כ התובעת מתנגד לבקשה וטוען כי כתב התביעה נמסר לנתבעת כדין וזאת על פי אישור המסירה, נספח ה' לתגובה. הנתבעת לא העלתה כל טענה בגין אישור מסירה זה.

ב"כ התובעת ממשיך וטוען כי בתיק ההוצאה לפועל ננקטו כנגד הנתבעת הליכי גבייה שונים. בעקבות הליכים אלה הגיעה הנתבעת ו/או מי מטעמה להסדרים לפרעון החוב, אולם הנתבעת לא עמדה בהם, הגם שנגבו כספים באלפי שקלים.

עוד טוען ב"כ התובעת כי הנתבעת היא זו אשר חתמה על הסכמי שכירות של הנכס ואלה דווחו לתובעת כנדרש על פי הדין. מכאן שכל שטוענת הנתבעת הוא כי לא ניהלה את הנכס. אף בהנחה כי בעלה הוא זה שניהל את המקום, הרי שאין היא טוענת כי דיווחה על כך לתובעת, כמתחייב מהוראות סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות.

5.לאחר עיון בחומר ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, דין בקשותיה של הנתבעת להידחות.

ראשית, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין אינה נתמכת בתצהיר ודי בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף. במסגרת הבקשה והתצהיר, היה על הנתבעת להצהיר על המועד המדויק בו נודע לה על קיום פסק הדין נגדה, שכן על פי הוראת תקנות סדר הדין האזרחי יש להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד בתום 30 יום מיום המצאת פסק הדין. ממועד מתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה להארכת מועד עברו מספר שנים שבמהלכן ננקטו כנגד הנתבעת הליכי הוצאה לפועל ואף שולמו על ידיה סכומי כסף בגין הסדרים שנעשו עם התובעת ואשר הופרו על ידה.

שנית, מהאמור לעיל שוכנעתי, מעל כל ספק, כי הנתבעת ידעה גם ידעה על ההליכים שננקטו נגדה ואי ציון מועדים משמעותיים על ידה באשר למועד ידיעתה על הטלת עיקול בחשבונה בבנק, כמו המועד בו פנתה ללשכת הסיוע המשפטי, אומרים דרשני. בכל מקרה, טענות התובעת באשר להליכים והתשלומים שבוצעו בתיק לא הופרכו ו/או נסתרו.

שלישית, התובעת הביאה כראיה את הסכם השכירות שבו מופיעה הנתבעת כשוכרת הנכס בלבד. די בעובדה זו על מנת להטיל עליה, מכוח הדין, את חובת תשלום הארנונה. הטענה כי בעלה רק ניהל את העסק במקום לא רק שלא הוכחה אלא שאין בה כדי להסיר מעליה את האחריות לתשלום החוב.

הנתבעת אף בנקודה זו לא סתרה את טענות התובעת המגובים במסמכים.

6.לאור כל האמור לעיל, הבקשות להארכת מועד ולביטול פסק הדין נדחות.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ג' אדר תשע"ג, 13 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.