עיריית יהוד נ' רשות גני ילדים אגודת ישראל

החלטה

המבקשת עותרת למחוק חלקים מכתב ההגנה של המשיבה, בטענה, כי הם עוסקים בטענות הגנה שאינן בסמכותו של בית משפט זה, זאת מכוח סעיף 30 ו-31 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962 (להלן – "חוק הביוב"), המסדירות את נוהל הגשת ערר על דרישת תשלום אגרת ביוב, ואת נוהל הגשת ערעור על החלטת ועדת הערר, ובקשת רשות ערעור על החלטה בערעור כאמור.

יוער, כי סעיפים אלה, שבוטלו על פי הוראות חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009-2010), התשס"ט-2009, בוטלו באופן חלקי בלבד, ואין מחלוקת של ממש, כי עודם חלים על דרישות תשלום אגרת ביוב שמוציאה המבקשת.

לשיטת המבקשת, סעיפים אלה מקימים סמכות ייחודית לועדת הערר (ולערכאות הערעור עליה) לדון בטענות שהן למעשה בטיבן עררים על דרישות תשלום ביוב, ומוציאים אותן מסמכותו של בית משפט זה, בדומה לנפקות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן – "חוק הארנונה").

אלא, שדעתי אינה כדעת המבקשת: ראשית, השוואת נוסחם של סעיף 30 לחוק הביוב עם סעיף 3 לחוק הארנונה מלמד כי עסקינן בהסדרים שונים, שעה שסוגיית סמכותו של בית המשפט מוסדר במפורש (גם אם בלשון עמומה, הנתונה לפרשנות, כפי שנראה) בסעיף 3 לחוק הארנונה, וכלל אינו נדון בסעיף 30 לחוק הביוב. לשון אחר, הגם שדרך המלך לתקוף דרישות תשלום אגרת ביוב היא על ידי הגשת ערר, הרי שאין זה הסדר ייחודי המוציא את הסוגיה מסמכותו של בית משפט זה. בנוסף, גם אם היה מקום לסבור כי דרך המלך אמורה לצמצם את הידרשות בית המשפט לסוגיה למקרים קיצוניים וחריגים בלבד, הרי שלטעמי אין דין התגוננות בטענות מעין אלה, כדין תקיפה בהן. במלים אחרות: יכול והיה מקום לחסום את דרכו של נישום להגיש תובענה לבית המשפט, ב"מסלול עוקף" את הפניה לועדת ערר, ברם, שעה שבחרה הרשות להביא העניין בפני בית המשפט, הרי שאין מקום לחסום את דרכו של נישום להתגונן בטענות אלה (אלא אם היתה הוראה מפורשת בחוק המחייבת זאת, כמובן).

שנית, ממילא סעיף 3 לחוק הארנונה, כפי שכבר רמזתי, אינו חד-משמעי עד כדי כך, וכבר נשמעו דעות בפסיקה לפיהן במקרים מתאימים יידרש בית המשפט גם לטענות שלכאורה מוצאות מגדר סמכותו על פי פרשנות מצומצמת של לשון הסעיף (לדוגמא, דעת כב' הנשיאה בילהה גילאור בע"א (חי') 4457/98 בידור נאה נ. עיריית חיפה (פורסם במאגרי פסיקה שונים באינטרנט, וראה דברים שכתבתי בעניין זה בבש"א (נת') 600/06 (ת.א. 7573/05) אבו יצחק נ. הועד המקומי בית יצחק שער חפר (פורסם במאגרי פסיקה שונים באינטרנט). ואם בסעיף 3 לחוק הארנונה כך, בסעיף 30 לחוק הביוב – על אחת כמה וכמה.

לפיכך אני דוחה את הבקשה למחיקת חלקים מכתב ההגנה, ומחייב את המבקשת בהוצאות המשיבה בעניין זה, בסך של 900 ₪.

שני עניינים נוספים תלויים ועומדים בתיק זה, ואדרש להם בקצרה:

ראשית, בקשת המשיבה להורות על מחיקת התביעה מחמת אי תשלום אגרה מספקת: בקשה זו דינה להידחות עתה, משהושלם סכום האגרה. איני מוצא מקום במסגרת תיק זה לשוב ולהידרש לסוגיה.

שנית, בקשת המשיבה להורות על ביטול עיקולים והשבת כספים: בעניין זה טענה המבקשת כי לא עוקל דבר, והנה טוענת המשיבה כי נגבה סך העולה על סכום התביעה, בגדרו של עיקול שהוטל על כספי המשיבה בלאומי קארד. בצדק דורשת המשיבה, כי המבקשת תתמוך טענתה ההפוכה בתצהיר, ככל שהיא דבקה בה. לפיכך, אני מורה למבקשת להבהיר עמדתה בעניין, תוך 7 ימים, אם כי מוטב כי עניין זה יבוא על יישובו במגעים ישירים בין הצדדים, עד להכרעה בהליך העיקרי.

ככל שלא תוגש עמדת המבקשת, כאמור, ולא תוגש הודעה כי הצדדים מיישבים את הסוגיה במגעים ישירים – אורה על ביטול העיקולים והשבת הכספים, כבקשת המשיבה.

המזכירות תחזיר התיק לעיוני ביום 20.6.2013.

ניתנה היום, כ"ח סיון תשע"ג, 06 יוני 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: