עיריית חיפה נ' בוגנים ואח'

פסק דין

לפניי תביעת פינוי לגבי מבנה יביל שבבעלות הנתבעים, המוצב בשטח של בית ספר בבעלות התובעת.

רקע כללי -

עסקינן במכולה (להלן: "המכולה") המשמשת כקיוסק, והמוצבת בשטח של בית ספר "דגן" (להלן: "בית הספר") ברח' בן צבי 6, בקרית חיים, הידוע כגוש 11575 חלקה 103 (להלן: "הקיוסק"). התובעת, עיריית חיפה, הינה בעלת הקרקע עליה מוצב הקיוסק (להלן: "העירייה").

אין חולק כי לפני שנים רבות התגוררו הנתבעים, מר יעקב בוגנים והגב' בת שבע בוגנים (להלן: "הנתבע", "הנתבעת" ו-"הנתבעים"), במבנה ליד בית הספר (שנמצא בגוש 11575 חלקה 101), וניהלו את הקיוסק מביתם. בשלב מסוים – החלה בניית פרוייקט מגורים גדול על הקרקע אשר עליה עמד ביתם של הנתבעים, אשר היתה קרקע של המדינה, וזאת על ידי חברת שיכון עובדים בע"מ (להלן: "החברה הקבלנית").

בשנת 1994, החברה הקבלנית, אשר קיבלה מהמדינה רשות לבנות את הפרוייקט, הגישה תביעת פינוי כנגד הנתבעים (ת"א 2986/94 בבית משפט זה).

בשנת 1996 ניתן פסק דין בתביעת הפינוי הנ"ל של החברה הקבלנית, אשר מכוחו היה על הנתבעים לפנות את הבית, בכפוף לתשלום מצד החברה הקבלנית ובכפוף להוצאת היתר בניה על ידי החברה הקבלנית.

במועד לא ברור במהלך שנת 1997 – הציבה החברה הקבלנית את המכולה בשטח אתר הבניה המיועד, והנתבעים ניהלו את הקיוסק מהמכולה. בהמשך אותה שנה, לאור מחלוקת שהיתה בין הצדדים לגבי קיום תנאיו של פסק הפינוי – הגישו הנתבעים המרצת פתיחה כנגד החברה הקבלנית (ת.ה. 16211/97 בבית משפט זה – מוצג נ/1). באוקטובר 1997 הגיעו הנתבעים והחברה הקבלנית להסכם פשרה לפיו יקבלו הנתבעים דירה בפרוייקט, בשווי של כ-230,000$, כנגד פינוי השטח. מעיון בפסק הדין והסדר הפשרה עולה כי בד בבד עם פינוי ביתם של הנתבעים הוסכם שהמכולה תועבר לשטח בית הספר "אם וכאשר יהיה לכך היתר כדין" (סעיף 3 להסכם הפשרה).

עוד הוסכם כי החברה הקבלנית מסכימה לתת לנתבעים ללא תמורה את המכולה עצמה (ששוויה כ-5,000 $ ארה"ב) וכי היא תנסה לסייע לנתבעים לקבל מהרשויות את ההיתר להצבת המכולה בשטח בית הספר. מפסק הדין עולה בנוסף כי כבר בדיון ביום 30.10.1997 טענו הנתבעים כי קיים מכרז מטעם בית הספר לגבי הפעלת הקיוסק בשטח בית הספר וכי העיריה דורשת מהנתבעים תשלום של 15,000 ₪ לשנה במקום 9,000 ₪ בלבד. בהתאם, הוסכם בין הצדדים להסכם הפשרה (ואף לכך ניתן תוקף של פסק דין) כי החברה הקבלנית תממן את ההפרש הנדרש בנוגע לעלויות ניהול הקיוסק בתחום בית הספר למשך שנתיים (15,000 ₪ פחות 9,000 ₪ = 6,000 ₪ כפול 2 = 12,000 ₪), והכל - "לאחר שהמבקשים יציגו בפניה את ההסכם עם בית הספר" (שורה 7 של פסק הדין).

בשנת 1998 - הוסכם בין הנהלת בית הספר לבין הנתבעים על כך שהם יוכלו לנהל את הקיוסק בתוך שטח בית הספר מתוך המכולה. אפנה לכך שלגבי מועד הצבת המכולה בתוך שטח בית הספר – העיד אחד מעדי העירייה כי הכנסת המכולה לשטח בית הספר היתה בשנת 1995, לפי מיטב זכרונו, אך הנתבע בתצהירו טען שהיה זה בשנת 1998. דומה שלאור קריאת פסק הדין שפורט מעלה סביר להניח שאכן היה זה בשנת 1998, כפי שטוען הנתבע.

בכל אופן, מאז שהמכולה הוצבה בתוך שטח בית הספר, פועל הקיוסק בבית הספר, מחובר לחשמל ולמים, ומשרת את התלמידים.

אין חולק כי אין, ומעולם לא היה, חוזה בכתב בין הנתבעים לבין בית הספר או העירייה לגבי הפעלת הקיוסק במתחם בית הספר או שכירת הקרקע אשר עליה ניצב הקיוסק, אך מוסכם כי הנתבעים שילמו לבית הספר או לעיריה עבור הפעלת הקיוסק סכומים משתנים לאורך השנים.

מוסכמה אחרונה הינה שבשנת 2005 העירייה נתנה לנתבעים רישיון עסק לצמיתות להפעלת הקיוסק (להלן: "רשיון העסק").

טענות הצדדים-

לטענת העירייה, לנתבעים אין זכות כלשהיא להוסיף ולהחזיק בשטח עליו מוצב הקיוסק במתחם בית הספר (לעיל ולהלן: "הקרקע"). העירייה מכחישה כי אי פעם נתנה לנתבעים רשות להחזיק בקרקע, ולחילופין, כי אף אם ניתנה בעבר הרשאה להחזיק בקרקע, הרי שיש לראותה כבטלה נוכח דרישת הפינוי של העירייה משנת 2010 ונוכח הגשת התביעה דנן.

לטענת הנתבעים, ניתנה להם הרשאה בלתי הדירה מטעם העירייה, באמצעות הסכמים בעל פה, להחזיק בקרקע לצורך הפעלת הקיוסק, והם הסתמכו על הרשאה זו. לחילופין, נטען למצגי שווא באשר לזכות החזקה, לרבות לאור קיומו של רשיון העסק. בנוסף, מפנים הנתבעים לכך כי המדובר במקור פרנסתם היחיד.

מסכת הראיות-

מטעם התביעה העידו בפניי ד"ר דודי גושן (מנהל בית הספר, להלן: "גושן"); מר גבי כוכב (המנהל האדמיניסטרטיבי של בית הספר, להלן: "כוכב"); והגב' טל סלומונוב (אחראית מזנונים בבתי ספר בעירייה, להלן: "סלומונוב", לגבי תצהירה ת/6). מטעם ההגנה העיד הנתבע בעצמו. כן הגישו הצדדים מסמכים שונים, לרבות תמונות ומסמכים מתוך תיק רישוי העסק.

דיון והכרעה-

לאחר שקילת התשתית הראייתית וטענות הצדדים בסיכומיהם, עמדתי היא כי דין התביעה להתקבל, אם כי צו הפינוי יכנס לתוקפו בעוד זמן רב, מחמת הנימוקים שיפורטו להלן.